אם אין לעולם עתיד — למה לי להיות תלמיד?

גורמים רבים עוסקים ב"התחממות הגלובלית", "משבר האקלים" ושאר ההגדרות של תמונת המצב הקשה של החי והצומח על פני כדור הארץ ■ הכנסים העולמיים השנתיים, המנהיגות הפוליטית וה"המונים" לא מצליחים לגרום לשינוי ■ נותרנו עם אופציה אחת: בני הנוער

אברהם פרנק
אברהם פרנק
תלמידי תיכון מפגינים מול הכנסת על משבר האקלים
תלמידי תיכון מפגינים מול הכנסת על משבר האקליםצילום: אמיל סלמן
אברהם פרנק
אברהם פרנק

גורמים רבים ומגוונים עוסקים ב"התחממות הגלובלית", "משבר האקלים", "קיימות", "היכחדות", "הישרדות" ושאר ההגדרות של תמונת המצב הקשה עד מאוד של החי והצומח על פני כדור הארץ. ארגונים אלה התעצמו מאוד בשנה האחרונה, מאז אוקטובר 2018, המועד שבו מומחי האו"ם פירסמו את אזהרתם לגבי עשר השנים הקרובות הקריטיות, וזה חשוב. אלא שכעבור שנה כבר יודעים רבים מן המדענים שהזמן מתקצר: תוצרי הלוואי של התהליכים הגלויים מייצרים עוד ועוד נזקים, שעד לפני שנה היו סמויים מהעין.

וראו איזה פלא: ככל שהדיווחים הרבים אודות המצב הקשה של החי והצומח ופעילויות הארגונים בעולם מחמירים, הוא אינו משתפר. העולם שומע ושותק. הארובות ממשיכות בשלהן, שריפות הטבע מתעצמות, הפלסטיק מוסיף לזרום, הרס הקרקע נמשך, אנחנו מייצרים וצורכים ללא הפסק, ומה שהיה — ישנו. הטייקונים שמרוויחים מכך מצליחים לפתות אותנו גם לרכוש את מוצריהם וגם לאהוב את דברי הכזב המרפדים כל מוצר משחית ומרעיל.

הכנסים העולמיים השנתיים, מסתבר, גם הם אינם מועילים, והמדידות ממשיכות להצביע על החמרה. אין אפשרות להימנע ממצב הרוח שהביא את המשורר חיים נחמן ביאליק לכתוב את השורה האלמותית מ"עיר ההריגה": "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מיהו אותו שוחט ומי אמור לפעול לשינוי כשהפעמונים מצלצלים במלוא עוזם? השאלה הגורלית כבר אינה "מה קורה?"; זה ידוע. השאלה הגורלית היא "מי אמור לפעול לשינוי?". זוהי שאלת השאלות שאנחנו נמנעים בדרך כלל מלשאול.

הפעילה הסביבתית גרטה תונברג בהפגנת סביבה
הפעילה הסביבתית השוודית, גרטה תונברג, בהפגנת סביבהצילום: Mary Altaffer/אי־פי

ברירת המחדל לכאורה היא המנהיגות הפוליטית, ואולם אופציה זו אינה נושאת פירות. האתגרים שמציבים הקיימות וההישרדות, המונחים לפתחם של הפוליטיקאים הם כה דרמטיים, שהם אינם יכולים לפעול מבלי לשלם את מלוא מחירו של כיסאם. ההמונים יעלו במקומם מנהיגים אחרים, שגם הם לא יוכלו לעשות את הנדרש.

ה"המונים" הם סוגיה תמוהה בפני עצמה: הם שומעים את הקולות, רואים את המראות, אבל הם בשלהם: לצרוך, לטוס, להשחית — בלי לעצור אפילו לרגע קט לצורך חשבון נפש. האם זו תגובתם לתחושה שכך או כך גורלם נחרץ? או שאינם מסוגלים לראות את הקשר בין המעשים לתוצאות? או שמא, ייתכן שלרובם חסרה היכולת להתבונן קדימה, לקחת ללב ולהתמודד עם דברים שיקרו רק בעוד כמה שנים?

נותרנו עם אופציה אחת: בני הנוער. מדובר בתלמידים הבוגרים הנמצאים בבתי הספר, שבהדרכת הארגונים הסביבתיים יעשו את העבודה. הנימוקים לכך ברורים מאליהם: הם בעלי אינטרס עליון בשמירה על חייהם הצעירים; הם מאסה אדירה וכוח אדיר; והם לא ישלמו מחיר פוליטי. מהצד השני מזדקר מחסום גבוה: משרד החינוך ממשיך בעסקים כרגיל, אלא אם כן יופעל עליו לחץ חיצוני נחוש. את הלחץ הזה יכולים להפעיל רק הארגונים הסביבתיים, ולצורך זה עליהם להתגבש.


צעדת האקלים בתל אביב בספטמבר
צעדת האקלים בתל אביב בספטמברצילום: מוטי מילרוד

סדר הדברים צריך להיות כזה: ארגוני הסביבה מתארגנים לדרוש ממשרד החינוך ימי פעילות שבועיים עבור תלמידי ט־י"ב; הארגונים מגבשים תוכנית כיצד להפעיל מאסות גדולות מאד של תלמידים במאות רבות של בתי ספר תיכוניים באופן מושכל ויעיל; משרד החינוך משנה את תוכניות הלימודים של התיכונים בכדי לפנות זמן לנושא הקיימות, תכנית כזאת יכולה לצאת לדרך בתוך שלושה חודשים.

בזמן שאכלנו, בילינו, קנינו, נסענו ובזזנו את משאבי כדור הארץ — התרחשו דברים איומים; וחרף כל זאת, יש לנו עדיין זמן קצר לתקן. עלינו להפסיק את הבזבזנות, שהיא נקודת הקצה של פולטי הגזים הרעילים — הנמצאים בנקודת ההתחלה. הכלכלה חייבת להשתנות, והיא תשתנה. הנוער יכפה שינוי.

הכותב הוא ד"ר למינהל ומדיניות חינוך

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ