"המנצח לוקח הכל" - השיטה שתהרוס את החברה

המצב שבו בודדים לוקחים את כל הקופה מאפיין חברה מנוכרת וחולה ■ מאז ומעולם ההיסטוריה היתה של מנצחים, אך המהירות שבה הזוכה משתלט על המרחב הציבורי ודוחק ממנו כל אחד אחר היא תופעה של העשורים האחרונים

אמיר ברנע - צרובה
אמיר ברנע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מימין: נדאל, פדרר וג'וקוביץ'. מעטים מדי מקבלים יותר מדי
מימין: נדאל, פדרר וג'וקוביץ'. מעטים מדי מקבלים יותר מדיצילום: אי-פי ורויטרס

ב-1979 זכה שחקן הטניס האגדי ג'ון מקנרו באליפות ארה״ב הפתוחה. לזכייה היוקרתית בטורניר התלווה פרס כספי בסך 39 אלף דולר. פעם, זה היה סכום נאה. זוכי אותו טורניר עצמו שהסתיים שלשום (ראשון), ביאנקה אנדרסקו ורפאל נדאל, ייקחו כל אחד צ׳ק על סך 3.85 מיליון דולר. ב-40 השנים שבהן הוכפל סכום הזכייה באליפות ארה״ב פי 100, עלה יוקר המחיה בארה"ב פי שלושה וחצי בלבד.

בצד העלייה המטאורית בסכום הזכייה, הפער האבסולוטי בין הזוכה בטורניר לשחקן שהפסיד בסיבוב הראשון הלך והתרחב לאורך השנים. עקב כך, אי־השוויון בהתחלקות ההכנסות מפרסים בטניס גדול במיוחד. מתוך הסכום הכולל של הפרסים שבהם זכו 100 הטניסאים הבכירים בעולם בטורנירים מקצועניים לאורך הקריירה שלהם — כמיליארד דולר, 36% הוענקו לשלושה טניסאים בלבד (נובאק ג׳וקוביץ׳, רוג'ר פדרר ורפאל נדאל) ו-70% ל-20 מהם. הטניסאים המדורגים כרגע במקומות 50 עד 100 בעולם, זכו באופן מצרפי בפחות מ-10% מהעוגה. בקרב הטניסאיות התמונה דומה, אם כי קיצונית פחות. התגמול הלא מידתי יצר מצב אבסורדי שבו לשחקנים מעולים המדורגים מחוץ ל-50 הראשונים בעולם, קשה להתפרנס מהמשחק.

טורנירי הגראנד סלאם הם כמובן רק משל. המוטו "המנצח לוקח הכל" הוא חלק מרכזי בתרבות של ימינו, והוא מתבטא במנכ"לים שמשתכרים מיליונים, בכוכבי הקולנוע הגדולים, בזוכים בתוכניות הריאליטי ובמגישי הטלוויזיה. העיניים נשואות אל הכוכבים הגדולים שבקודקוד הפירמידה, והבדל קטן בביצועים מתורגם להבדל קיצוני וחסר פרופורציות בתגמול.

אין מדובר רק בכסף: בעולם שבו כולם עסוקים כל הזמן בדירוגים, סופרים לייקים ועוקבים אחר 30 המשפיעים מתחת לגיל 30, 500 העשירים ועשר הכתבות הנקראות ביותר — המנצח אכן זוכה בכל — בתהילה, בכבוד, בחוזי הפרסום. מובן שמאז ומעולם ההיסטוריה היתה היסטוריה של מנצחים, אך פערי התגמול והמהירות שבה הזוכה משתלט על המרחב הציבורי ודוחק ממנו כל אחד אחר הם תופעה של העשורים האחרונים.

חברה שבה בודדים לוקחים את כל הקופה, היא חברה מנוכרת וחולה, ומקור אינסופי לתסכולים. יש מעט מאוד מקום על הפודיום, ורק בודדים יזכו להגיע אליו, אבל לכל אחד מאתנו יש חלק קטן בתרבות ההרסנית הזו. הורים, מורים, מדריכים, מעצבי מדיניות. אם נשדר מסר מעט אחר, שבו יש מקום לכולם, גם אם לא הגיעו למקום הראשון הנוצץ — נעשה משהו. ואם נמשיך ונדרוש חלוקת פרסים ושכר שוויונית יותר, נמתן את התסכול ואת הניכור. יש לשער שג׳וקוביץ׳ או נדאל היו מסתפקים בפרס נמוך מ-3.85 מיליון דולר, ואת יתרת הכסף אפשר היה לחלק לטניסאים מצטיינים אחרים. גם להם מגיע להתפרנס מהמשחק, וגם את ההישג שלהם צריך לחגוג.

הכותב הוא מרצה בכיר למימון באוניברסיטת HEC Montréal שבקוויבק, קנדה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker