כך נמנע התעללויות נוספות במוסדות הגיל הרך - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך נמנע התעללויות נוספות במוסדות הגיל הרך

בישראל איש אינו אחראי על ילדים בשלב ההתפתחותי החשוב ביותר, אך אסור להאשים בכך את עשרות אלפי המטפלות בגיל הרך ■ מיליארד שקל בשנה במשך חמש שנים והעברת האחריות למדינה - הם הבסיס לפתרון

10תגובות
מוחים נגד התעללות בפעוטות, אתמול;
מוטי מילרוד

אין מעשה נורא יותר מהתעללות בפעוט, והזעקה שעולה בעקבות מראות הזוועה מראש העין צריכה להדהד בעוצמה בכל פינה. מאחורי כל מעשה כזה יש אדם נטול מעצורים, אלים ומסוכן, ועל כן הזעם הראשוני מופנה כלפיו. אלא שלא מדובר כאן על תופעה נקודתית. הבעיה חמורה ורחבה הרבה יותר, שכן אין מי שלוקח אחריות על ילדינו מלידה עד גיל 3 - השלב החשוב ביותר בהתפתחותם וגם הפגיע והרגיש ביותר.

ה"שוק" לטיפול בפעוטות פרוץ לחלוטין – אין סטנדרטים, אין כוח אדם מוכשר, אין פיקוח. עשרות אלפי המטפלות אינן אשמות – אלה נשים שרובן הגדול עושות את מלאכתן על הצד הטוב ביותר. מדובר בעבודה מתישה, שכרוכה באחריות עצומה ותגמול כלכלי נמוך. אלא שרובן לא זכו להכשרה כלשהי, אין לרשותן תנאים פיזיים נאותים ומספר הפעוטות למטפלת לרוב עולה בהרבה על הסביר.

התוצאה בלתי-נמנעת: במקרה הטוב טיפול לקוי, שהשלכותיו השליליות יתגלו רק בהמשך, כשהתינוקות של היום ייהפכו לתלמידים, עובדים ובעלי משפחות בעצמם. במקרה הרע, זה ייגמר בגרימת נזק חמור יותר (לעתים קרובות בלתי-נראה), עד כדי הקצה הטרגי.

שיעור הילודה בישראל הוא הגבוה ביותר במערב ואחד הגבוהים בעולם. בו בזמן, קיים שיעור השתתפות גבוה של נשים בתעסוקה. הצירוף בין שני המאפיינים הללו יחיד במינו בעולם, ומעלה את השאלה מי אמור לטפל בפעוטות?

ה"שוק החופשי" של פעוטונים-משפחתונים-מעונות - שעל תוצאותיו המרות אנו מתרעמים - כאשר אלה עולים הון תועפות ותורמים להרחבת הפערים? ובל נשכח כי הכשלים המערכתיים האלה פוגעים בעיקר באמהות, ובכך תורמים תרומה מכרעת לפער המגדרי. 

ואולם אפשר אחרת. מדינת ישראל צריכה להכיר בכך שהיא יכולה וחייבת לקחת אחריות מערכתית על הגיל הרך, מלידה עד גיל 6, על כלל היבטיו: חינוך, התפתחות, בריאות ורווחה. הדבר ידרוש שינוי תפישתי עמוק ו"היפוך הפירמידה" מבחינת מעמדו ותקצובו של הגיל הרך לעומת השלבים האחרים במסלול החינוכי.

מעון יום
אייל טואג

כלי מרכזי שיכול לסייע לכך כבר קיים: בכנסת ה-20 עבר חוק המועצה לגיל הרך, שאותו יזמתי עם ח"כ אלי אלאלוף ובעזרת התגייסות מסיבית של הורים וארגונים. החוק מורה על הקמת גוף סטטוטורי מקצועי במסגרת משרד החינוך, שלו יינתנו הסמכויות והאחריות הכוללת על הגיל הרך. החוק עבר כבר ביולי 2017, אך המועצה הוקמה פורמלית רק לפני כחצי שנה, כאשר הממשלה הקודמת כבר לא תיפקדה.

בכנסת הקודמת עבר גם חוק הפיקוח, ונוצר הרושם שהנה בא לציון גואל. ואולם לחוק זה אין משמעות מעשית כלשהי, מלבד הצהרת כוונות וגלגול האחריות, שכן לא הוענקו לו שום אמצעים כדי למלא את ייעודו. אז מה צריך לעשות?

לחץ ציבורי על המפלגות

לקראת הבחירות הקרבות, עלינו לדרוש התחייבות מכל המפלגות השואפות לשלטון לקחת אחריות על הגיל הרך, ולקבע זאת בהסכמים הקואליציוניים.

העצמת הגופים האחראים לגיל הרך

להעצים בכלים ארגוניים ומשפטיים, בכוח אדם מקצועי ובתקציבים את המועצה לגיל הרך, תוך מחויבות להעביר למשרד החינוך גם את מעונות היום וטיפות החלב.

גיבוש תוכנית רב-שנתית

לדרוש מהמועצה לגיל הרך לגבש תוכנית לאומית רב-שנתית לגיל הרך, שתתמקד תחילה בהכשרה מקצועית-אקדמית של כלל העובדים, ובהמשך בבנייה ומימון של מסגרות לגילים הצעירים יותר, תוך צמצום ביחס המספרי של הילדים והצוות.

הקמת קמפוסים לגיל הרך

לקדם הקמת קמפוסים לגיל הרך: ריכוז של כלל הפונקציות והגילים משנה עד גיל 6 בבניין רב תכליתי אחד, שיפעל כ-one-stop-shop.

הפניית תקציב ייעודי לנושא

לגבות את כל אלה בתקציב תוספתי של מיליארד שקל בשנה על פני חמש שנים, כך שבשנה החמישית בסיס התקציב יהיה גבוה ב-5 מיליארד שקל, לעומת התקציב של היום.

התוכנית קיימת, השלד הממלכתי-ארגוני והזעקה מהדהדת ברחובות – האם ממשלת ישראל הבאה תתרגם את כל אלה למעשים?

הכותב מרצה באוניברסיטת תל אביב, חוקר בכיר במוסד שמואל נאמן וחבר כנסת לשעבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות