למוטט את מחסום השפה של הילדים הבדואים

רמת העברית של תלמיד כיתה י"ב ברהט חופפת לרמה של תלמיד כיתה א' ביישוב להבים השכן ■ יש מכנה משותף בין הבדואי הנווד ליהודי הנודד - רק צריך למצוא אותו

גמאל אלקרינאווי
גמאל אלקרינאווי
תלמידים בבית ספר ברהט
תלמידים בבית ספר ברהטצילום: אלי הרשקוביץ
גמאל אלקרינאווי
גמאל אלקרינאווי

החברה הבדואית בנגב עוברת שינוים קרדינליים בעשור האחרון: ממעבר למגורי קבע והתחדשות טכנולוגית, דרך מעמד האישה ועד המודרניזציה במערכת החינוך. עם זאת, באופן מדאיג, ילדים ובני נוער בדואים בישראל של 2019 נמצאים בבידוד שפתי וחברתי מחפיר.

תלמידים בדואים בכיתה ב' לומדים את השפה העברית שעה אחת בשבוע בלבד, ובכיתה ג' שלוש שעות בלבד. השפה העברית נלמדת ונשמעת אך ורק בין כותלי בית הספר, העברית השגורה בפיהם של המורים לעברית אינה ברמת שפת אם, וכמעט שלא קיימות פעילויות משותפות בין ערבים ליהודים במסגרות הבלתי־פורמליות. רמת העברית של תלמיד כיתה י"ב ברהט חופפת לרמה של תלמיד כיתה א' ביישוב להבים השכן.

סממן נוסף ומדאיג הוא שהילדים ובני הנוער ששבים אחרי הלימודים לבתיהם, צופים דרך לוויין המשדר ערוצי טלוויזיה ערביים — בעוד ערוצי הטלוויזיה הישראלית כמעט אינם קיימים בסלון של החברה הבדואית. יתרה מכך, כשבני הנוער מגיעים לעיר באר שבע ומסתובבים בקניונים ובאזורי המסחר כמו כל בני הנוער — הם יבלו בחנויות שבהן יש מוכרים דוברי השפה הערבית.

למרבה האירוניה, עם ההתקדמות הטכנולוגית, הנוער הבדואי חי באשליה שהוא רוב דומיננטי בשל התחברותו לתרבות העולם הערבי הגדול שמחוץ לישראל באמצעות הרשתות החברתיות. מנגד, החברה הישראלית־יהודית עדיין שומרת על המנגנונים שפיתחה בתקופת הגולה — פחד מהזר, מהערבי, מהשונה החי בקרבה. התנהגויות מסוג זה מועברות באופן גלוי וסמוי לנוער הבדואי. זו תוצאה של מדיניות וחינוך לוקה בחסר, התורמים לזרות ולניכור בין הילדים, הן מהחברה הערבית והן מהחברה הישראלית יהודית.

זו מציאות פרדוקסלית, שבה בני הדור הצעיר של החברה הבדואית אינם יודעים עברית, ולעתים אף קשה להם להכיר בה כשפת הרוב במדינת ישראל.

יש תוכניות למכביר של שילוב בין דתיים וחרדים לחילונים, אך תוכניות למפגשים בלתי־אמצעיים בין יהודים לערבים כמעט שאינן נמצאות על סדר היום של משרד החינוך. רוב התוכניות לחיבור בין נוער ערבי לנוער יהודי ממומן על ידי עמותות זרות.

עם תום הסכסוך העמוק בצפון אירלנד, בין הפרוטסטנטים לקתולים, וחתימת הסכם השלום ב–1998, יישם הממשל תוכנית לאומית כדי לאחות את השבר בין שתי הקהילות. שני גורמים משמעותיים תרמו לחיבור ולהצלחה של התוכנית: חינוך ורגולציה. נקבעו עקרונות כדי שהתהליך יצלח — ביניהם מגע קבוע, רב ערוצי ומתמשך, דגש על חינוך חברתי רגשי ושמירה על זהותה של כל קבוצה. הממשל בצפון אירלנד הלך צעד אחד קדימה, וב–2016 חוקק חוק שלפיו יוקצו משאבים לכל בית ספר שייזום לימוד משותף.

אני קורא לשר החינוך הבא לשנות את פני המציאות שבה נערים ונערות בדואים חיים בניכור, בבידול ובין חומות בצורות. יש דרכים רבות למציאת המכנה המשותף.

ראשית, יש לאפשר למורים דוברי עברית שפת אם ללמד בבתי ספר ערביים, מכיוון שחשוב שהשפה תועבר על ידי מי שדובר אותה מינקות.

שנית, יש להקצות משאבים לתוכניות במערכות החינוך הפורמליות והחברתיות, וכן לחוקק חוק שיעודד בתי ספר ליזום תוכניות חינוך לדיאלוג ושיח, השוברות את הסטיגמה הן על הבדואי והן על היהודי הישראלי. אחרי הכל יש מכנה משותף בין הבדואי הנווד ליהודי הנודד.

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל עמותת שחר חדש בנגב, ארגון בדואי יהודי מבוסס קהילה הממוקם בנגב

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ