זכות לקורת גג - גם לערבים - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זכות לקורת גג - גם לערבים

אפשרויות הדיור לציבור הערבי מוגבלות ובמקרים רבים אף בלתי קיימות

תגובות

>> המאבק על הזכות לקורת גג הוא מאבק צודק. אבל כדי שהוא יצליח ויהיה צודק באמת, הוא חייב לכלול גם את אלה שהמדינה כפתה עליהם מגורים באוהלים עוד הרבה לפני שקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד.

ספק אם המפגינים ברוטשילד יודעים זאת, אבל אוהלים הם חלק מהחיים האמיתיים עבור אזרחים ערבים רבים, שהמדינה הרסה להם את קורת הגג וזרקה אותם לרחוב. מגורים באוהל לצורכי מחאה חברתית הם עדיין חוויה זמנית, שלעתים אף מזכירה טיולי קמפינג. לעומת זאת, מגורים של ממש באוהל הם סיוט ועוול מתמשך. מכורח המצוקה נהפך האוהל למקום שבו ישנים, מקבלים אורחים, מבשלים, מכבסים; ממנו יוצאים כל יום לעבודה וללימודים ואליו חוזרים.

כשהאוהל נהפך לאחת מצורות החיים המקובלות בלוד, במג'ד אלכרום ובטייבה, שם נהרסת קורת גג כמעט כל יום, הדבר לא מעורר עניין - לא תקשורתי, לא ציבורי ולא פוליטי. רוב הציבור עובר על כך לסדר היום, ואם כבר מתעניינים, נקודת המוצא היא בדרך כלל חיפוש "אשמתם" של דרי האוהל ופחות במצוקתם.

רוצים צדק חברתי? צדק כזה לא ייכון ללא התייחסות לזעקתו של הציבור הערבי, שסובל ממצוקת הדיור הקשה ביותר. אפשרויות הדיור העומדות כיום לרשות האזרח הערבי, הן ביישובים הערביים והן מחוצה להם, מוגבלות למדי ובמקרים רבים אף בלתי קיימות. בנוסף ליוקר הדיור, שפוגע בכלל הציבור, המצוקה בציבור הערבי היא פונקציה של קיפוח ואפליה. תחילתם בהפקעה מסיבית של קרקעות מבעלות ערבית והעברתן לשימוש הציבור היהודי, והמשכם בהתעלמות תכנונית בוטה.

ברוב היישובים הערביים אין תוכניות מתאר עדכניות המאפשרות בנייה ראויה למגורים. התוכניות הקיימות, שחלקן הוכנו ואושרו לפני יותר מ-30 שנה, לא יכולות לתת מענה לצורכי הדיור של ימינו. אזרחים ערבים רבים המבקשים לממש את זכותם הבסיסית לקורת גג, פונים בלית ברירה לבנייה ללא היתר, שגוררת קנסות כבדים וסכנת הריסה תמידית. עשרות כפרים בדואים בנגב, רובם קיימים עוד מלפני הקמת המדינה, אינם מוכרים. כ-80 אלף תושביהם חיים תחת איום של פינוי והריסות בתים.

האפליה רודפת את האזרחים הערבים גם כשהם מחפשים דיור מחוץ ליישוביהם. חוק ועדות קבלה, שעבר באחרונה בכנסת, מאפשר לחסום את מגוריהם ביישובים קהילתיים; בערים היהודיות הם נתקלים בגזענות הגואה, המוזנת מהמדיניות הממשלתית, שהגיעה עד כדי קריאות רבנים שלא להשכיר דירות לערבים, איומים ואלימות.

למרות שהיא שונה במאפייניה ומוכרת בשמות אחרים כמו "כפרים בלתי מוכרים" ו"הריסות בתים", מצוקת הדיור של הציבור הערבי מחייבת את הצבתה בחזית כל מאבק על הזכות לקורת גג. יש לקוות כי הציבור הישראלי, שסוף-סוף יוצא למאבק על זכות זו, יבין גם את הבעיה העמוקה של הציבור הערבי, ויצטרף לקריאה לממשלה לחדול ממדיניות הריסות בתים ביישובים הערביים ולפעול לביטול האפליה ומציאת פתרונות דיור שמכבדים את זכותו של ציבור זה לקורת גג.

הכותב הוא מנהל המחלקה לזכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות