איך להפוך למשק בריא עם רמת מחירים נמוכה יותר

הממונה לשעבר על התקציבים במשרד האוצר מציע סדר עדיפויות תקציבי חדש

רם בלינקוב
רם בלינקוב

>> בימים אלה אנו עדים להתרחשות יוצאת דופן, שדומה כי לא נראתה כאן מעולם, וליבתה העיקרית היא בעיוות בהקצאת המקורות במשק ובתקציב. עיוות זה מקורו בכמה מרכיבים. הנה חמישה מרכיבים בולטים בתוכם.

1. חלק משמעותי מהאוכלוסייה, בעיקר ערבים וחרדים, אינו משתתף בשוק העבודה - בזמן שחלקו באוכלוסייה הולך ועולה כמו גם חלקו בקבלת קצבאות.

2. במשק קיימים מונופולים וקרטלים פרטיים וממשלתיים, המשמרים שווקים לא תחרותיים ורמת מחירים גבוהה.

3. הפריפריה מקופחת לטובת אזור המרכז, דבר המעצים באופן רציף את הפערים החברתיים.

4. הוצאות הביטחון מתוך תקציב המדינה הן מהגבוהות בעולם, וזאת על חשבון התקציבים המיועדים לאזרחים, כמו חינוך, בריאות, רווחה ותשתיות.

5. מדיניות מס רגרסיבית של הפחתה רציפה של המיסוי הישיר והעלאת המיסוי העקיף.

התיקון של מדיניות המס קל ומהיר יחסית, ותלוי בעיקר בראש הממשלה ודומה שהוא יקרה מהר מאוד.

חלק מהמוחים מבכר להתעלם מהסיבות להקצאת המקורות המעוותת, וסבור שניתן לפתור אותה בדרך של הגדלה גורפת ולא מבוקרת של תקציב המדינה. לא רק זאת, אלא במקביל המוחים רוצים גם להקטין את הכנסות המדינה באמצעות הפחתת מסים שאינה מבוקרת.

חלק מהאוכלוסייה נושא על גבו חלק אחר

הכותרת נשמעת אולי טבעית. כל חברה חפצה שהחזק יתמוך בחלש, אך מה קורה אצלנו? שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של הערבים והחרדים נמוך בכל קנה מידה. נשים ערביות וגברים חרדים אינם יוצאים כמעט לעבוד. לו משקלם באוכלוסייה היה נמוך, היתה החברה הישראלית יכולה לשאת זאת לאורך זמן, אך משקלם היחסי באוכלוסייה הולך ועולה עד כי כבר כיום כ-50% מבני 7 ומטה הם ערבים וחרדים.

שיעור הילודה בקרב האוכלוסיות הללו גבוה באופן ניכר, ולכן חלקם היחסי בקצבאות גבוה באופן ניכר. לא רק זאת, אלה אף הוגדלו בכמעט מיליארד שקל וחצי לשנה עם הקמת הממשלה האחרונה. קצבאות אלה הן תמריץ שלילי ליציאה לעבודה והן מנציחות עוני.

זאת רק שאלה של זמן עד שפשוט לא ניתן יהיה לשאת זאת, או אז המחאה הנוכחית תיראה כקול חלוש לעומת זאת שתגיע. או אז יתברר כי אין זאת באמת מחאה של "מרבית האוכלוסייה" כפי שאומרים עליה כיום, אלא מחאה של רוב קטן והולך בשיעורו עם נטל ההולך וגדל. ברור כי לאורך זמן מגמה זו לא יכולה להימשך.

לו שיעור ההשתתפות של הערבים והחרדים ביחס לשאר האוכלוסייה היה שווה לשיעור ההשתתפות של שאר האוכלוסייה, התוצר היה גדל בעשרות אחוזים, הנטל על תקציב המדינה היה קטן ובמקביל הכנסות המדינה ממסים היו גדלות. במצב שכזה יכלו הוצאות הממשלה לגדול, ובד בד חלקה של הממשלה בתוצר המשקף חברה יצרנית ועובדת היה עומד על כנו ומאפשר למגזר העסקי כר לפעילות ענפה.

שינוי שכזה יכול שיממן הפחתה במסים עקיפים, ובמקביל יאפשר הקצאת שירותים ציבוריים נרחבים הרבה יותר. אגב, כל הפחתה של 1% במע"מ שקולה לאובדן הכנסה של 3.6 מיליארד שקל.

על מונופולים וטייקונים

ייאמר מיד - שוק לא תחרותי אינו נחלתם הבלעדית של הטייקונים. במשק הישראלי המונופולים הממשלתיים חזקים ביותר, ואף הם גורמים באופן ישיר לרמת מחירים בלתי סבירה. הבון טון כיום הוא עליהום על הטייקונים. למה? כי זה מצטלצל טוב וכי אפשר להסיט את האש על ידי הסתה.

אכן, משק לא תחרותי הוא משק שבו המחירים גבוהים יותר, מה שמקטין את ההכנסה הפנויה של האזרחים. ואכן, יש להרחיב את התחרות במגזרים רבים, הן פרטיים והן ממשלתיים.

הממשלה היא האחראית לשווקים הלא תחרותיים, והיא היכולה לגרום להרחבת התחרות אם תחפוץ בכך. ואולם האם המשק אינו תחרותי מפאת הטייקונים לבדם? מה מונע מהממשלה לפתוח את שוק החשמל לתחרות משמעותית? הטייקונים או החשש מפני הוועדים? הפחתת מחיר החשמל ב-20% לדוגמה, תפחית את הוצאות החשמל של הפרטים ושל הפירמות בכ-5 מיליארד שקל מדי שנה. זהו סכום השקול להפחתה של כמעט 1.5% מהמע"מ.

אפשר לקחת גם את הנמלים, למשל. מדוע שלא ייפתחו לתחרות כפי שסוכם בעת שעובדיהם קיבלו תוספות שכר של מיליארדים? הוזלת תעריפי השירותים בנמלים תשפיע על כל בית ובית בישראל.

ובאשר למגזר הפרטי - ברור שהגברת התחרות תביא להפחתת מחירים. נראה את הממשלה מתגברת על הקשיים הפוליטיים בפתיחת ענפי המזון לתחרות מחו"ל, למשל.

או לחלופין, מדוע אישרה הממשלה (רשות ההגבלים העסקיים במקרה זה) שורה של מיזוגים בענפי המסחר והתקשורת באופן שהקטין את מספר המתחרים וממילא מוביל להעלאת מחירים? מדוע אך לפני כמה ימים החליטה הממשלה כי את שדה התעופה החדש באילת יבנה מונופול רשות שדות התעופה במימון אזרחי המדינה? מה מנע בעדה להכניס סוף-סוף תחרות לתחום זה, דבר שיכול היה להוביל בעתיד להפחתת האגרות שתוזיל את עלות הטיסה? האם זה הפחד מהוועדים, הנוחות של הימנעות מרפורמות או סתם בטלה?

הגדלת תחרות בכלל ענפי המשק תוביל להפחתה של תעריפי אנרגיה, תקשורת, מזון ועוד. והיא רגרסיבית. פשוט מאוד - ככל שההכנסה של האזרח נמוכה יותר, כך מידת ההנאה היחסית מההפחתה במחירים גדולה יותר.

הפריפריה מקופחת לרעה לטובת המרכז

במצעים של רוב המפלגות מוצהרת המחויבות לפריפריה. במקרה הטוב בזה זה מתחיל. ואולם זה מסתיים בהמשך העדפת המרכז על פני הפריפריה.

ראשית, חובה לציין את החיסרון הבסיסי של תושב בפריפריה - אפשרויות התעסוקה מוגבלות יותר והנגישות לשירותים קשה ומרוחקת יותר. לבד מזאת, אם נסקור את מגוון התקציבים הממשלתיים והעירוניים, נראה כי הפריפריה מופלית לרעה.

חינוך: התקציב הממשלתי לתלמיד זהה בין אם הוא גר ברעננה ובין אם הוא גר באופקים. על תקציב זה נוספים התקציבים העירוניים ותקציבי ההורים. כך, בשל ההבדל בעושר של הרשויות ובעושר של ההורים, ניתן לראות כי פערי ההוצאה על חינוך בין המרכז לפריפריה עשויים להגיע לפי שלושה.

בריאות: בתחום זה העיוות אף עשוי להיות גדול עד להחריד. כך, למשל, היתה כמות מכשירי ה-MRI לתושב במרכז גדולה פי שלושה מזאת שבפריפריה. גם כמות האחיות והרופאים לתושב בפריפריה נמוכה לאין שיעור מאשר זאת שבמרכז.

תחבורה: קו אחד של 12 ק"מ של רכבת קלה בתל אביב שקול לכלל התקציבים המופנים לתחבורה בתוך ערי הפריפריה במשך עשר שנים.

הדרך לתקן את העיוותים הללו עוברת בשני מישורים. ראשית, תקצוב דיפרנציאלי של המשרדים השונים ונקיטת מדיניות של אפליה מתקנת. שנית, התמקדות בשיווק קרקעות באזורי הפריפריה. לו יהיה שיווק מסיבי במרכז, לא תהיה סיבה ראויה ליישב את הפריפריה. מרכוז האוכלוסייה יוצר חברה פחות שוויונית עד כדי ניתוק הפריפריה מהמדינה.

ביטחון - פרה קדושה ויקרה

ההוצאה על ביטחון מתוך סך התקציב, ללא החזרי קרן (ללא החזר חוב), היא כ-25%, ושיעורה במונחי התוצר הלאומי הוא כ-7% - פי ארבעה משיעור ההוצאה במדינות OECD.

זהו התקציב המשמעותי היחיד שבאופן קבוע, שנה אחר שנה, הביצוע שלו גבוה מהתקציב בתחילת השנה. הנימוקים לתוספות הם רבים, מגוונים ולעולם יימצאו כאלה. כל תוספת לתקציב הביטחון היא למעשה גריעה מתקציבים אחרים. יתרה מכך, מדי שנה גדל מרכיב השכר והפנסיה בסעיפים הללו בשיעור גבוה יותר ממרבית יתר המגזר הציבורי.

למישהו יש הסבר מדוע פקיד המשרת בקריה בתל אביב בדרגת קצין קבע, למשל, באגף התקציבים של צה"ל, צריך לצאת לפנסיה בגיל צעיר בכ-20 שנה מהמקביל לו במשרד ממשלתי אחר? משמעות הדבר היא ריתוק מיליארדים רבים בתקציב המדינה. יש לשאוף לקיצוץ הדרגתי בהוצאה על ביטחון בסכום שיגיע לכ-10 מיליארד שקל בשנה.

את סכום זה יש להפנות לארבעת המרכיבים שהוזכרו ונוספים, כמו חינוך, בריאות, תשתיות מתקדמות ותמרוץ השקעות. בכוחה של מדיניות כוללת, שמטרתה טיפול בארבעת המרכיבים האלה יחדיו, להוביל לשינוי משמעותי בסדרי העדיפות בתקציב המדינה ובתפקודו של המגזר העסקי והממשלתי, שיתורגם למשק בריא שבו רמת מחירים נמוכה יותר.

הכותב היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ