שיטת ידיעות אחרונות: אנשי העסקים ידעו - אבל שתקו ושיתפו פעולה - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שיטת ידיעות אחרונות: אנשי העסקים ידעו - אבל שתקו ושיתפו פעולה

כולם מתעסקים בכינוי "הערבי" שהדביק שאול אלוביץ' למשה כחלון, אך מתעלמים מהחשיפה האמיתית בציטוטים שפורסמו בחברת החדשות ביום שישי: אלוביץ', כמו אנשי עסקים ופוליטיקאים רבים, ידע בדיוק איך בוחרים מה לכתוב בידיעות אחרונות - וקיווה לשכפל את השיטה

13תגובות
נוני מוזס
עופר וקנין

כאשר פורסמו בסוף השבוע עוד ציטוטים של איש העסקים שאול אלוביץ‘, החשוד המרכזי בפרשת 4000 יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, המיקוד והכותרות הופנו לשר האוצר משה כחלון - שאותו כינה אלוביץ' "הערבי". אלוביץ', מתברר, לא היה ממעריצי כחלון. אנחנו יכולים רק לשער מה הסיבות לכך.

באופן טבעי, בשל בחירת המלים המפוקפקת, עסקה התקשורת בכינוי "הערבי", כפי ששבוע קודם לכן עסקה באנקדוטה אחרת - הבקשה של נתניהו מאלוביץ' לפרסם בוואלה מידע שעשוי להביך את אשתו של שר החינוך נפתלי בנט. אלא שגם הסיפור על אשתו של בנט וגם הסיפור על כחלון שוליים, ומסתירים את הציטוט החשוב באמת של אלוביץ‘, שכנראה נאמר וגם הוקלט בשיחה עם אילן ישועה, מנכ"ל וואלה מזה שנים ארוכות.

הנה הדברים של אלוביץ' לישועה, שהובאו ב"אולפן שישי": "אתה לא מספיק חכם כדי לנהל מערכת שהעיתונאים שבה יידעו מה לכתוב מלכתחילה. אם היית חכם, מערכת וואלה היתה מנוהלת על ידי אנשים כמו ניר חפץ. בידיעות אחרונות, נוני (בעל השליטה והעורך הראשי, ארנון מוזס) יודע למנות אנשים שיודעים מה לעשות מבלי שיגידו להם. אתה לא".

זה ציטוט מדהים, משורה של סיבות. ראשית הוא מפליל את אלוביץ', המודה שהוא רוצה כלי תקשורת שלא יעסוק בעיתונות, אלא כזה שיתאים את התכנים שלו לאינטרסים של בעל השליטה. אינטרס כזה יכול להיות ביקורת נגד כחלון ובנט או ידיעות בעד שרה ובנימין נתניהו - הכל על פי אינטרסים עסקיים או גחמות נקודתיות. אלוביץ' לא רוצה "עיתון". הוא מבקש לעצמו מנגנון להפצת דף מסרים, בתחפושת של כלי תקשורת אובייקטיבי ולגיטימי. ללא קשר להיבטים הפליליים של תיק 4000 - אלוביץ' מודה שהוא מבקש להונות, לפחות במישור המוסרי, את ציבור הקוראים והלקוחות שלו.

שנית, הציטוט נראה ככזה שמחזק את עמדתו של ישועה, שהקליט אותו ומסר אותו למשטרה. אם אלוביץ' טוען כלפיו שהוא "אינו חכם" ואינו יודע לבנות מערכת שתהיה עושת דברו של בעל הבית, עולה מכך שישועה עמד בפני לחציו של בעל השליטה ושמר על טוהר העיתונות של וואלה.

זה, כמובן, לא נכון. ישועה עצמו הודה כי במשך תקופה משמעותית הוא נכנע ללחצים של בעל השליטה כי פחד לאבד את מקום עבודתו, העביר את ההנחיות של בני משפחת אלוביץ' למערכת וואלה ודחק בעובדיו למלא אחריהן. עובדי וואלה סיפרו בפירוט כיצד ישועה לחץ עליהם לכתוב טקסטים, למחוק תכנים, לבחור תמונות ולנסח כותרות על פי ההנחיות של משפחת נתניהו, באמצעות אלוביץ'.

נכון שאלוביץ' דרש מישועה מידה אף גדולה יותר של התמסרות ועיוות המציאות העיתונאית, אך הציטוט של אלוביץ' אינו פוטר את ישועה מאחריות. אם וכאשר תיק 4000 יגיע לבית המשפט, יהיה קל מאוד לפרקליטות להראות כיצד אלוביץ' רצה להטות את הסיקור בוואלה לטובת נתניהו - וגם פעל באופן נחרץ להשגת יעדו.

כלב השמירה של מי?

הציטוט הזה מדהים גם כי הוא תואם את תמלילי השיחות שנחשפו בין מוזס לנתניהו. בציטוטים אלה מוזס מזכיר לנתניהו כיצד הם עבדו יחד בבחירות קודמות - ולאחר שעיקרון העסקה הוסכם, חלק מרכזי מהשיחה נסוב על ההחלטות שיש לקבל כדי "לסובב את הספינה" וכדי שנתניהו יהיה "ראש ממשלה לנצח". זאת, בתמורה להגבלת התפוצה של המתחרה, ישראל היום.

ואולם הרובד המדהים באמת בדברי אלוביץ' כלל אינו נוגע לתיק 4000. הוא נוגע לעיתונות כולה, למערכות השלטון, למגזר העסקי, לדמוקרטיה הישראלית, ובעקיפין גם לפרשה פלילית נוספת שבה מעורב נתניהו - תיק 2000.

שאול אלוביץ'
מוטי מילרוד

אלוביץ' מסביר לישועה כיצד הדברים עובדים בקבוצת ידיעות אחרונות, שם עורך "חכם" כמו מוזס יודע לבנות מערכת ולגייס אנשים כך שכלל לא צריך להגיד להם מה לעשות - כי הם כבר יכתבו את התכנים ויערכו את כלי התקשורת באופן שמתאים לאינטרסים ולשיקולים העסקיים של בעל השליטה.

אלוביץ' צודק  - בידיעות אחרונות וב-ynet, העורכים יודעים מראש כיצד לפעול, וכמעט שאין צורך להנחות אותם מפורשות כדי שיכתבו בעד או נגד נתניהו, בעד המחאה החברתית או נגדה, בעד בנקים, טייקונים ומונופולים או נגד פוליטיקאים שאינם משרתים את האינטרסים של מוזס. זו בדיוק המהות של "הרשימות השחורות והלבנות" של ידיעות, ואלוביץ' מבהיר שהעורכים והכותבים נבחרו ואולפו תוך ידיעה על קיומן, ופועלים בהתאם.

אבל איך אלוביץ' יודע את זה? העובדה שידיעות מפרסם תכנים על פי אינטרסים סמויים של בעל השליטה היתה עד לאחרונה סוד כמוס. גם מי שחשד בדברים, לא היה מעז להביע את חשדו בפני איש - מתוך פחד שגם הוא יצורף לצד השחור של הרשימות. רמזים ראשונים על פרטי "שיטת ידיעות" פורסמו רק בכלי תקשורת בודדים, למשל TheMarker, והיא נחשפה באופן גלוי יותר רק עם פרסום התמלילים של שיחות מוזס-נתניהו.

עתה מתגלה מידע חדש: בעת שהציבור הרחב היה בעלטה, אנשי עסקים וטייקונים ידעו בדיוק כיצד השיטה עובדת - ורצו כלי תקשורת כזה משלהם. כך אלוביץ' רצה שאתר וואלה יהיה, יחד עם ערוץ החדשות הטלוויזיוני הוא ניסה להקים. הוא רצה קבוצה שתנוהל בידי אנשים "חכמים", שמסוגלים לבנות מערכת בה כולם יודעים מה צריך לכתוב ולשדר - ומה לא.

אלוביץ', מתברר, מכיר היטב את המשחק. במשך שנים הוא ראה שוב ושוב כיצד ידיעות אחרונות וגלובס משרתים את HOT, בשנים שנשלטה על ידי מוזס ופישמן. לאחר מכן, כשהשתלט על בזק, התחממו יחסיו עם מוזס כי הפך לאחד המפרסמים הגדולים במשק. אלוביץ', בחושים העסקיים החדים שכולם מדווחים שיש לו, גם ללא ספק זיהה בידיעות אחרונות את עשרות הטורים של הפרשנים הכלכליים שתמכו באינטרסים של נוחי ודני דנקנר, ולפניהם בנרטיבים של אנשי עסקים שקדמו לדנקנר, כמו אליעזר פישמן, אהרון דוברת, יצחק שרם ובני גאון המנוח. הוא ודאי זיהה שסדר היום של ידיעות היה נוח לבנקים הגדולים ולטייקונים במהלך שנות האלפיים ושנות ה-90.

זו תובנה משמעותית: פוליטיקאים תמיד ידעו כיצד בידיעות אחרונות מבשלים ומכינים את הנקניקיות שנמכרות לציבור, ועתה מתברר שגם אנשי העסקים הכירו את השיטה היטב, איך היא עובדת, ומה צריך לעשות כדי לשכפל אותה. הפוליטיקאים ואנשי העסקים הבכירים של ישראל למעשה מודים: כולנו ידענו על השיטה של ידיעות, כולנו ידענו שהתכנים שהציבור מקבל אינם אמת - וכולנו שיתפנו פעולה ושמרנו על הסוד מפני הציבור.

האם אלה רק מוזס וידיעות? לא. מעריב היה כלי שרת בידי טייקונים כמו נוחי דנקנר, ולפניו עופר נמרודי. גלובס היה במשך 20 שנה בשליטת הטייקון לשעבר אליעזר פישמן, וכתביו הבינו כיצד יש להתייחס לאינטרסים שלו. איש אינו מתייחס לישראל היום כאל משהו אחר חוץ מדף מסרים של נתניהו ושל בעל השליטה בו שלדון אדלסון, וערוצי הטלוויזיה תמיד גילו רגישות כלפי האינטרסים של המפרסמים ובעלי המניות.

אבל ישנו הבדל אחד. ידיעות אחרונות ו-ynet היו כלי התקשורת הנפוצים והמשפיעים במדינה, ובעל השליטה שבהם מוזס לא חשף, וגם היום אינו מגלה, את האינטרסים שלו. הציבור נמצא עדיין נמצא בחושך, ורק הקלטות כמו זו של נתניהו ומוזס, ועתה זו של אלוביץ' וישועה חושפות חלקים מהאמת.

הציות של עורכי ידיעות כלכליסט ו-ynet למוזס, שאותו מתאר אלוביץ', הוא יותר מורכב ממה שנראה ממבט ראשון. כשעמוס רגב ובעז ביסמוט, עורכי ישראל היום בעבר ובהווה, מגייסים עיתונאים, ידוע מראש שמדובר בעיתון ימני שתומך בראש הממשלה. ישראל היום הוא כמו שהיה ’דבר‘: עיתון של מפלגה או זרם אידאולוגי ברור. קל לעיתונאים לדעת מה הכיוון שלו, והאם העיתון הזה מתאים להם.

לעומת זאת, ידיעות אחרונות הוא עיתון ללא אידאולוגיה, מצפון, מצפן או תפישת עולם. האידאולוגיה היחידה שמנחה אותו היא כוחנות, ולכן עולם הפוליטיקה והעסקים והתרבות נחלקים עבורו לשניים: אלה שמשתפים פעולה עם ידיעות, ואלה שמסרבים.

כשבנימין נתניהו היה בעימות עם מוזס, העיתון רדף אותו בכל דרך - אך במקביל הוא קידם פוליטיקאים יותר ימנים מנתניהו כמו איילת שקד נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. מדוע? כי הם התאימו לאג‘נדה או שיתפו פעולה באותה תקופה עם האינטרסים של מוזס. באותו אופן, גם הנאמנות והציות של עיתונאי העיתון הכלכלי של ידיעות אחרונות, כלכליסט, שאותם מתאר אלוביץ', מורכבים יותר בזירה העסקית. מאחר שאין כאן אידאולוגיה של ימין או שמאל פוליטי, מדיני או כלכלי, העורכים והעיתונאים צריכים להפנים טוב יותר את סבך האינטרסים העסקיים המשתנים של מוזס.

כך, למשל, תיאר עורך ב-ynet את אופי העריכה של האתר בתקופתו של העורך ערן טיפנברון: "קצרה היריעה מלפרט את מספר הפעמים שניסינו לאזן את התמונה – אנחנו, חבורה של עיתונאים, לפחות בחלקנו לא בדיוק גרופיז של נתניהו, מולו – המוציא לפועל הראשי לבית נוני (מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות). חשבנו שנכנסים בו חזק מדי, בשרה עוד יותר, שממש מחפשים אותם בנרות ריחניים, מעל ובעיקר מתחת לחגורה (ולא שחסר על מה ראוי להיכנס).

"בעיניים כלות ראינו גם איך המחאה החברתית מנופחת ומקודמת ומוצאת מפרופורציה בראשיתה, כשהאש כוונה לממשלה – ואיך היא מגומדת בשיאה, כשהחץ עבר מהשלטון להון (ובעקיפין גם לעיתון)", הוסיף. "אז כן, ערן היה שם, גבוה-גבוה. מקבל טלפונים או פועל מיוזמתו, לפעמים עוד טורח להסביר, אבל לרוב פשוט מנחית על ההומפייג'יסט, רוטן על סרבנים וכחנים (רובם לא שרדו את ראשית כהונתו), יודע בדיוק מי לנו ומי לצרינו. ולפעמים, כך הודה פעם, הרשימה השחורה כל-כך ארוכה ומסואבת, שכבר קשה אפילו לו לזכור".

זו השיטה של ידיעות אחרונות, זו היתה השיטה של נוחי דנקנר, ושאול אלוביץ' מודה שזה מה שהוא ביקש לבנות לעצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות