לא הכול שחור בשוק ההון - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לא הכול שחור בשוק ההון

למרות חקיקה ורגולציה הדוקות, בעתיד נמצא את עצמנו ללא תחרות

תגובות

בתחילת שנות ה-90 רווח המושג "צוברי בנייר". הכוונה בצוברי היתה לאילון צוברי, שהיה סמנכ"ל ההשקעות בחברת גמולות מבנק הפועלים. גמולות היתה חברת קופות הגמל הגדולה ביותר בשוק ההון וניהלה נכסים בהיקף של כ-30 מיליארד שקל. מתוקף תפקידו היה צוברי האיש החזק בשוק ההון באותה תקופה. לימים הורשע צוברי בהרצת מניות יחד עם חבריו מבנק דיסקונט בפרשה שזכתה לכינוי "פרשת הדיסקונטאים". הוא נידון לשש שנות מאסר.

פרשת הדיסקונטאים היתה פרשה פלילית של הרצת מניות, שנחשפה על ידי מחלקת החקירות של רשות ניירות ערך במחצית הראשונה של 1994. אנשי החבורה הואשמו בהרצת ניירות ערך, בעיקר אג"ח ממשלתיות. השיטה עבדה כך: אנשי העסקים אריה אדלר וטדי שגיא היו רוכשים אג"ח במכרזים של בנק ישראל, ונושאי התפקידים בדיסקונט- עופר אדלשטיין, דוד ויינמן, אפרים קוצ'ינסקי ומרדכי מרקדו, וצוברי מגמולות השתמשו בחשבונות ניירות הערך שנוהלו על ידי אילנות דיסקונט, בנק דיסקונט וגמולות כדי להזרים ביקושים לאג"ח, במטרה להעלות את מחיר האגרות. לאחר עליית השערים, מכרו אנשי העסקים את האג"ח ברווח וחילקו אותו בין המעורבים. בנובמבר 1996 נשלחו המוערבים לכמה שנות מאסר וכן נקנסו בקנסות כספיים נכבדים.

המושג צוברי בנייר היה "תג איכות" בין הסוחרים, לכך שצוברי וחבורתו דואגים לנייר הנבחר ושמחירו לא יירד. מי ששילם את החשבון היו החוסכים בגמולות ובאילנות דיסקונט. התפוצצות הפרשה היתה נקודת מפנה בשוק ההון, שעבר טלטלה עזה. מחזורי המסחר, שמצביעים על הפעילות בשוק, ירדו באופן חד. מחזור המסחר הממוצע לפני הפרשה היה כמיליארד שקל, ולאחריה ירד לרמה של 50-100 מיליון שקל ביום. מדד המעו"ף נשק לשפל של 145 נקודות, ולא מעט פעילים העריכו כי שוק ההון לא ישוב לקדמותו.

במקביל החל השוק לעבור ניקוי יסודי, התמקצעות ורגולציה. אז חוקק חוק יועצי השקעות, המחייב את כל מי שרוצה לעסוק בניהול כסף ברישיון מטעם רשות ניירות ערך. החוק העמיד קריטריונים של השכלה, ודרש הצלחה בבחינות וכן סטאז' לפני שאפשר יהיה לנהל כסף של אחרים. אבל רק לאחר כחמש שנים החל אמון הציבור לחזור לשוק ההון.

למרות זאת, עדיין יש לא מעט תחלואים בשוק. לדוגמה, שתיקתם של המנהלים המוסדיים. המנהלים המוסדיים לא אמורים רק להשיא תשואה, אלא גם לדאוג לאינטרסים שלנו. הם אמורים לפקח על החברה שבה הם מושקעים, לבחון ולאשר העלאות שכר, לבחון את הדירקטוריון ולשמש כשומרי הסף של המשקיעים. ואולם לא כולם בוחרים לעמוד לצד המשקיעים. חלק מהמנהלים המוסדיים מעדיפים לשמור על מערכת קשרים טובה עם בעלי ההון במקום על המשקיעים.

אבל שוק ההון עבר קפיצה גדולה. כמות השחקנים גדלה, ורמת הפעילות בשוק ההון עלתה. מחזורי המסחר הממוצעים גדלו וכיום הם מוערכים ב-1.8 מיליארד שקל. כל זה לא היה קורה אילולא נוספו שני נדבכים נוספים בשוק - שקיפות וביטחון במסחר הוגן. כיום כבר נשמעים פחות קולות בסגנון "צוברי בנייר", מכיוון שמוקדי הכוח הפיננסי פוזרו בין שחקנים נוספים, לאחר שקופות והקרנות הופרדו מהבנקים ונמכרו לחברות ביטוח או לקרנות השקעה פרטיות; ומכיוון שמערכת המסחר נהפכה לממוחשבת, בניגוד למסחר הפומבי שהיה נהוג בזמנו של צוברי. כשמערכת המסחר היא ממוחשבת וכל פקודה רשומה, קל יותר לרשויות החוק לזהות מהלכים חשודים או תיאום בין חשבונות. בנוסף, בניגוד למסחר הפומבי, במערכת כזאת קל יותר לזהות את זהות הלקוח באופן מיידי.

אך לא רק השקיפות והגינות המסחר עלו מדרגה: יכולתן של החברות לגייס הון משוק ההון גדלה אף היא. למה זה חשוב? כי יכולתה של חברה לגייס הון בשוק ההון מצמצמת את הריכוזיות של הבנקים בתחום האשראי העסקי ומגדילה את התחרות על הריבית שהחברות משלמות. ככל שהריבית שהם ישלמו תהיה נמוכה יותר, כך תהנה החברה מהון זול יותר ומעלויות מימון נמוכות יותר, והיא תוכל להיות תחרותית ורווחית יותר.

בזמן המשבר התברר כי יחד עם האשראי הבנקאי גם האשראי החוץ בנקאי התקשה לתפקד, אך שב לגייס עם ההתאוששות בשוק. בנוסף הגופים המוסדיים נהפכו לנותני אשראי משמעותיים, תוך שהם משלימים את הפערים בכל הקשור לניהול סיכוני האשראי. גם היכולת לסחור בכל העולם נהפכה לקלה ולנוחה יותר, לאחר ששיעורי המס בין השוק המקומי לשווקים בחו"ל הושוו.

נקודת אור נוספת היא הפחתה בעמלות ניירות הערך. מכירת קופות הגמל וקרנות הנאמנות הביאו את התחרות על הברוקראז' (מסחר בניירות ערך) לשיא. כיום הבנקים שולטים בכ-70% מהמסחר - בעוד שב-2007 הם החזיקו רק ב-50% מנפח המסחר. דרכם של הבנקים לשליטה בשוק הברוקראז' נסללה על ידי הפחתת עמלות אגרסיבית. אמנם הנהנים העיקריים מהפחתת העמלות הם גופים כמו קרנות הנאמנות וקופות הגמל, אך גם הצרכן הפיננסי נהנה מכך. הדוגמה הבולטת היא עמלות על רכישת או על מכירת אופציית מעו"ף: בשנות ה-90 עלתה העמלה כ-15 שקל לאופציה, ולשחקני המעו"ף כ-12 שקל לאופציה; כיום עולות העמלות כמה שקלים (2-3 שקלים לאופציה).

גם הרגולטור נהפך לאקטיבי יותר. הוא פיתח מערכות מעקב שמאפשרות לו לזהות עיוותי מסחר ותיאום שערים בזמן אמת. הוא גם דורש מחברות ההשקעה פיקוח הדוק יותר. ואולם דרישות אלה גם מציבות סכנה לעתיד שוק ההון. חברות השקעה קטנות לא מסוגלות לעמוד בנטל הפיננסי הנדרש מהן בגין הרגולציה החדשה. התוצאה היא שחברות ההשקעה מתמזגות וחלקן אף נעלם. כך, בעתיד אנו עלולים למצוא את עצמנו עם מעט חברות השקעה וללא תחרות. אז המושג "צוברי בנייר" יוחלף במושג "בית ההשקעות מדוזה דואג לנייר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות