חמישה איומים שיוזילו את סל הקניות - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חמישה איומים שיוזילו את סל הקניות

רק הוועדה להגברת התחרותיות תייצר תשתית לתחרות

32תגובות

ההמולה הצרכנית שנוצרה בשבועיים האחרונים סביב מחיר הקוטג' היא המולה שאנו מייחלים לה בענפים אחרים כבר שנים, ללא הועיל. הצרכן הישראלי נחלב באינספור ענפי משק בלי לפצות פה ובלי שיצליח לקחת את גורלו בידו, והנה פתאום אנחנו מצליחים להתאחד ולהוריד את היקף מכירות הקוטג' בעשרות אחוזים. האם השתנינו? האמנם זכינו סוף סוף לבינה צרכנית? האם פייסבוק הפך אותנו לצרכנים משוכללים יותר?

התשובה, לצערנו, היא שלילית. הצרכן הישראלי יודע שהוא משלם מחירים גבוהים וסובל מחסמי מעבר גבוהים, אבל הוא נאלץ רוב הזמן לשלם את המחירים הללו כי אין לו ברירה. גם מי שמכור לקוטג' יכול להצטרף בקלות יחסית לחרם על הקוטג', כי החרמתו קלה יחסית. הצטרפות למחאת פייסבוק אינה החרמה של ממש, אלא רק הימנעות מרכישת המוצר. וכדי לא לקנות קוטג', כל מה שנדרש הוא לא להושיט את היד אל המוצר הזה בסופרמרקט ולקנות תחתיו מוצר אחר.

אבל בשורה של מוצרים אחרים אין לנו את היכולת הזו. מעבר מחברת סלולר אחת לאחרת היה תמיד מסובך ויקר. כך גם במעבר מחברת ביטוח חיים לאחרת או מחברת כרטיסי אשראי לחברה מתחרה. שלא לדבר על מעבר לחברת חשמל אחרת או רכישת מלט מחברה מתחרה למונופול נשר. הקוטג' הוא כנראה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל, והכלל הוא שמעבר בין ספקי שירותים ומוצרים או ויתור על שירותיהם הוא קשה הרבה יותר מדיאטת קוטג' של שבועיים.

הסערה הצרכנית והציבורית שעוררה עליית מחיר הקוטג' יצרה את הרושם שהפתרונות היחידים לעליית מחירו הם הטלת פיקוח מחירים או פתיחת השוק ליבוא. אך האמת היא שארגז התחמושת שעומד לרשות הממשלה, הכנסת והרגולטורים הוא גדול בהרבה וכולל נשק קל, נשק כבד יותר ונשק אסטרטגי, שיכול לחולל מהפכה של ממש לא רק בקוטג' - אלא בשורה של מוצרים, שירותים וענפי משק.

סוגי הנשק שהממשלה או הרגולטורים יכולים להפעיל צריכים להיות מותאמים לענף, לסוג הבעיה ולעומקה. פתרון שיכול להתאים לשוק החלב לא בהכרח יתאים לשוק הדלק, ופתרון שיכול לפתוח את שוק הסלולר לא בהכרח יתאים לבנקאות. אבל יש עיקרון שיכול לפתור את בעיית חוסר התחרות במרבית הענפים: הסדרת השווקים והצבת איום תחרותי בכל מוקדי הכשל, שבהם חולבים את הצרכנים ומנצלים לרעה את החוסכים והמשקיעים.

הזיהוי לא תמיד פשוט - ושוק החלב הוא דוגמה טובה לכך. בשוק הזה יש רפתנים, מועצות ייצור, מכסות, מחלבות, חברות מזון ורשתות שיווק. בדיקה שפורסמה השבוע ב-TheMarker העלתה שכל אחד מהשחקנים בשרשרת הזו תרם את חלקו לזינוק המהיר במחיר הקוטג'. היכולת של כל גורם בשרשרת הזו לייקר את מחירו של מוצר לא מעידה בהכרח על מצב שוק בעייתי בכל השלבים, מהייצור ועד השיווק. בהחלט ייתכן שבאחד או שניים מהשלבים היתה הצדקה של ממש לייקור הקוטג' עקב עלייה בתשומות הייצור.

TheMarker

המשימה של ועדת הריכוזיות

העובדה המעניינת היא שרשות ההגבלים העסקיים - הגוף האמון על קידום התחרות בישראל - דווקא פועלת מדי פעם ובכמה מוקדים כדי להתמודד עם הפגיעה בתחרות, אך בתחומים רבים הפעילות הזו אינה אפקטיבית. בשוק החלב, למשל, שרשרת הייצור והשיווק מתחילה מייצור מזון לבעלי חיים (פרות במקרה שלנו) ועד למדפים בסופרמרקט. והנה, לגמרי במקרה, ב-2010 טיפלה הרשות בשני הקצוות הללו. היא הגישה כתב אישום נגד רשת השיווק הגדולה בישראל, שופרסל, ומנהליה הבכירים, בגין הפרת תנאי המיזוג שלה עם רשת קלאבמרקט ויצירת הסדר כובל. כתבי האישום לא עסקו בשוק החלב אלא בתחומי הקפה, המים ומשקאות אייס תה. מנגד, הרשות גם קבעה שאין להאריך את האישור להסדר כובל שהעניקה בעבר לשלושת מכוני תערובת המזון לבעלי חיים הגדולים במדינה - צעד שאמור למנוע פעילות אנטי-תחרותית עוד בשלב של תשומות הייצור של הרפתנים.

למרות הפעולות הללו, לשוק החלב, שוק המזון ושוק רשתות השיווק יש מבנה מורכב - שבו הפעילות של רשות ההגבלים אינה מסוגלת להתמודד עם כל התנאים שמאפשרים זינוק של 51% במחיר הקוטג' תוך שש שנים. מדוע? משום שבענפים רבים לא צריך לעשות שום דבר לא חוקי כדי לחלוב לקוחות. המבנה הריכוזי עושה את העבודה לבדו ונותן ליצרנים, משווקים ונותני שירותים מרחב פעולה גדול מאוד מול הלקוחות שלהם. לכן, סט פתרונות שמבוסס רק על קביעת מחיר מקסימום או פתיחת השוק ליבוא לא יעשה את העבודה.

החדשות הטובות הן שניתן להשיג איום תחרותי ממשי באמצעות הרבה מאוד פתרונות אחרים: לפעמים די באיום של נטישת צרכנים כדי לזעזע יצרנים ומשווקים. אבל במקרים אחרים אין לצרכנים שום כושר מיקוח. מה יעשו צרכני החשמל אם פתאום יעלו תעריפי החשמל? יעברו לחברה אחרת? ומה יעשה לקוח שמחויב בהסכם בלעדיות לשלוש שנים עם חברת התקשורת שלו? ישלם 3,000 שקל קנס כדי לקבל חבילה של 100 מסרונים בחינם?

המשימה של הוועדה לקידום התחרות ("ועדת הריכוזיות"), בראשות מנכ"ל האוצר חיים שני, היא לדאוג להסדרת השוק ולניסוח עקרונות לטיפול במוקדי חוסר התחרות בישראל. אל תצפו שהוועדה תיתן מענה לכל מוצר ושירות בישראל - זה לא יקרה. אבל אפשר לצפות מהוועדה שתיצור תנאים לפתיחת תחרות בכמה שיותר ענפי משק בעקבות השינוי המבני שהיא אמורה להכריז עליו.

הוועדה צריכה לייצר תשתית לאיומים תחרותיים, שיאפשרו פתיחת ענפים רבים לתחרות של ממש. התשתית הזו צריכה להתבסס על כמה עקרונות:

1. מידע. למרבית הציבור הישראלי אין מושג להיכן בדיוק הולך הכסף שהוא משלם עבור מוצרים ושירותים רבים. היעדר מידע יוצר את הרושם ש"כולם דופקים אותנו", אבל זה לא תמיד מדויק. יש תחומים שבהם קל לראות שחלק גדול מהרווח הולך לגורם אחד, מונופוליסטי, בשעה ששאר הגורמים בשרשרת הייצור חולקים רווח זעום. ככל שהציבור יקבל יותר מידע, כך מוקדי הרעש של המונופולים והקרטלים ייחשפו - וניתן יהיה להציב להם איום תחרותי.

2. הסרת חסמים. הדרך היעילה ביותר של יצרנים רבים למנוע תחרות היא להציב מחסומים שיורידו לנו את החשק לנצל את כושר המיקוח שלנו. הסכמי בלעדיות, התקשרויות ארוכות טווח, קנסות ופגיעה בזכויות מוקנות הם אמצעים אפקטיביים למדי לכך. קביעת כללים ברורים שימנעו מהפירמות את הכנסתנו לצינוק הזה - שנפוץ במיוחד בשוק התקשורת, ועבר מהפכה באחרונה בזכות השר משה כחלון - תחזק את האיום התחרותי על הפירמות. ככל שיוסרו יותר חסמים, כך יגדל מספר השחקנים מיבוא ומבית.

3. חיזוק רשות ההגבלים. לרשות ההגבלים העסקיים יש כלים לדאוג לצרכנים, אבל הכלים האלה יעילים רק במצבי קיצון. אם הרשות תופסת שלושה יצרנים קטנים שמתאמים ביניהם את השוק, ברור שהיא תטפל בהם כמו שצריך. אבל עם יצרנים גדולים, אלימים ומתוחכמים זה מסובך יותר, ועל כן יש לתת לרשות עוד כלים שיאפשרו לה להכריז על שווקים מסוימים כקבוצות ריכוז. הכרזות כאלה הן סוג של חרב שמונפת על ראשם של אוליגופולים - ויש בהן כדי להרתיע ולחזק את האיום התחרותי.

4. פירוק מונופולים. רשות ההגבלים העסקיים עוסקת בין השאר באישור מיזוגים ומניעתם. אבל מי אמר שהרשות צריכה להסתפק רק בכך? מדוע שהרשות לא תמליץ על פירוק ופיצול מונופולים שקיומם פוגע משמעותית בתחרות? בתחילת שנות ה-90 קיבלה הממשלה החלטה לצמצם את הריכוזיות במערכת הבנקאות, והיא חייבה את הבנקים הגדולים למכור בנקים קטנים שהיו בשליטתם. הפועלים מכר את אוצר החייל ולאומי מכר את אגוד. קשה להגיד שזה הקפיץ את רמת התחרות במערכת הבנקאות, אבל זה בוודאי הגביר את נטל ההוכחה על מידת התחרותיות של הבנקים מול הלקוחות הקטנים. אפשר לשכפל את האיום הזה לשווקים אחרים - ואולי כדאי להתחיל עם תנובה.

אין להסתפק בפירוק מונופולים, אלא יש לוודא שמונופולים אינם מתחזקים. לממשלת נתניהו יש לפחות כתם שחור אחד בתחום הזה שהעיד על חוסר ראייה לטווח ארוך (כאן כחלון דווקא לא הפגין ראיית מקרו משובחת), כאשר אישרו לחברת החשמל לפעול בתחום תשתיות התקשורת והאינטרנט כדי להכניס יותר תחרות בשוק זה.

5. התרת הקשר בין תאגידים ריאליים לפיננסים. קשה להסביר את זה לצרכני הקוטג', אבל יש קשר בין היכולת של יצרן לגבות מחיר מסוים לבין הנגישות שלו למקורות מימון ולמידע. יש קשר הדוק בין כניסה או אי כניסה של שחקנים לתחומים מסוימים לבין נגישות למימון, ויש קשר הדוק מאוד בין שליטה במידע מצדו של בעלים של תאגיד פיננסי לבין כוחו מול מתחריו. ללא התרה של הקשר הזה, נראה מעט מדי איומים תחרותיים בכל הענפים שבהם יש שחקן שהוא בעלים של בנק או חברת ביטוח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות