איך הפכנו להיות הבאטלרים של הנשים שלנו? - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך הפכנו להיות הבאטלרים של הנשים שלנו?

החלטתי למרוד ולהפסיק להיות "עזר כנגדה"

7תגובות

בכוונתי לבלות את החודש הקרוב חמוש במטר. לא מדובר בשינוי מקצועי דרמטי, גם לא במציאות של שיפוצים בבית. החלטתי להסתובב במעוננו הדל עם מכשיר מדידה כדי להוכיח אחת ולתמיד את הקלות הבלתי נתפשת שבה עינת משתמשת בצמד המלים "תביא לי". שאגב, הוא נורא באותה מידה, ואולי אף יותר, כשחוברת אליו מלה שלישית: "בבקשה". מי יסתכן עכשיו בהפיכה למנוול של הבית כשיסרב לבקשה כל כך אנושית ומנומסת, גם אם היא שכיחה למדי. או מדי.

עינת אוהבת להיעזר באנשים. יובהר כבר כעת כי היא גם עוזרת לרבים, אבל זה באמת עניין שלה ושלהם. כמעט בנונשלנטיות, בדרך אגבית, מבלי משים, נהפך צמד המלים או השילוש הארור הזה לנגע שמחייב טיפול. אם כבר, בגילה המוקדם ובגילי המאוחר העניינים היו אמורים להיות מעט שונים. יכולתי בקלות למלא את תפקיד הנזקק שפונה לגברת צעירה בבקשות לסיוע.

יכולה הגברת ברזל להעלות טענה, שנדמה לי שכבר שמעתי אותה ממנה באחד הימים, כי מבקשת העזרה למעשה מסייעת לנותן העזרה לחוש סיפוק על תרומתו. ובכן, יקירה, אני מסופק. מאוד. גם בלי להביא לך דבר. לא את המלחייה, לא את השלט של המזגן, לא את הנייד ששכחת במכונית, גם לא את שואב האבק. שזה באמת תיק/ טיק רציני. עינת התמכרה לשאיבת אבק. עם השנים היא פיתחה אובססיה לניקיון, והמכשיר החשמלי הזה נהפך לידידה הטוב ביותר. בהתחשב בקדמה הטכנולוגית, לא ירחק היום שבו תצעק לעברו "רגלי", והוא יתייצב מוכן ומזומן למשימה.

מאחר שהיתה לי תרומה כלשהי לקיבעון הניקיון הזאת, שיתפתי פעולה. כשהכרנו, עוד בימים שבהם השתכנה לה הגברת בדירת הרווקות שלה ברחוב בזל, הערתי לה על הנטייה להזנחה פושעת. פשעי הסדר והניקיון שמבצעים עמרי ועלמה בחדרים שלהם הם כאין וכאפס לעומת מה שקרה במאורה של עינת. בואו נאמר שכדי למצוא אותה באותו חדרון קטן היה צורך להסתייע ביחידת הכלבנים של צה"ל או לכל הפחות להביא בחשבון כמה דקות טובות של חיפוש. שלחתי כמה רמזים בנושא, והיא לקחה אותם ברצינות תהומית. כשעברנו להתגורר יחד, ובעיקר כשהדברים אמורים בבית שבו אנו מתגוררים כעת, הידרדרו הדברים למצב מטריד. כך יצא שהתחתנתי עם ילדת טבע וקיבלתי לבורנטית.

אם תוצב בפני עינת השאלה "שואב האבק או הבעל?", גורלי נחרץ. אם כי בכל זאת יש איזשהו מלכוד בעניין, שמבטיח את הישרדותי כל עוד כוחי במותניי. המשקל שלו. שואב האבק מלווה את עינת לכל מקום בבית. בבוקר תמצא אותו במטבח, אחר הצהריים הוא מטפס לחדרי השינה ובלילה הוא עלול לגמור יום עבודה בגג. ניתנים לו כמה רגעי חסד במחסן במפלס התחתון, אבל אלה באמת רגעים זניחים. מדובר בסוס עבודה, שנדרש חמור כדי לשנע אותו ממקום למקום. נעים מאוד, שלומי - חמור. כך יוצא שהזעקה שתושבי שיכון דן למדו להכיר טוב יותר מכל דבר אחר היא "שלומי, תביא לי את השואב". והאמת היא שאני מעדיף אותה כשהיא באה טבעית עם סימן קריאה, מאשר עם המלה המתחסדת הזאת "בבקשה". כך שכל עוד עינת חזק בקטע של שאיבה, שירותי השינוע שלי הם הכרח והבקשה "תביא לי" לעולם לא תמוגר.

אני, איך לא, ההיפוך הגמור של זוגתי. שונא לבקש טובות. לא מבני משפחה, לא מעובדים, גם לא מחברים. שוטה גמור שמאמין במנטרה "אם אין אני לי, מי לי". שמח לעזור לכולם - מקטן עד גדול, מכבד עד קל, מהגיוני עד נצלני - ולא מבקש בתמורה כל סיוע. בשנות ה-20 המוקדמות שלי, במהלך משחק ליגה, ספגתי פגיעה חמורה, שהותירה אותי עם ברך ללא אף רצועה שלמה. בתור התחלה גובסתי לחודשיים, מהקרסול ועד המפשעה. רצה הגורל וחברתי באותם ימים גרה ברעננה, בעוד אני ברמת גן. התאכזר אלי הגורל ומכונית האיביזה שלי סבלה באותה תקופה ממצבר חלש. כך קרה שבאחד הרמזורים החליטה לפתע הסיאט הנאמנה לשבוק חיים. יצאתי מהמכונית, וזה בכלל לא היה קל, סירבתי להצעות האנשים הטובים לסייע לי, והתחלתי לדחוף. עם רגל מגובסת, מקרסול ועד המפשעה. כשהשגתי את המהירות הנדרשת, אילתרתי זינוק מטורף לרכב, התמקמתי בדרך נס במושב הנהג והצלחתי להניע. העיקר שאיש לא יוטרד על ידי.

אתם תוהים בוודאי מדוע התעוררתי לאחר 11 שנות נישואים. ובכן, הפרחים לשחר. גיסי היקר, אחיה של עינת, כנראה מכיר את הסיפור הזה קצת יותר שנים. באחת מארוחות ערב שבת, מיד לאחר שהתבקש על ידי אחותו להביא לה את הפלפלייה, אזר אומץ ושבר את הכלים. מטפורית, כמובן, אחרת מיד הייתי מתבקש על ידה להביא את השואב. החל ויכוח מטורף, כרגיל, אבל שחר עמד במריו. כדי לזכות בשקט המיוחל הועברה הפלפלייה אל עינת על ידי לא אחר מאשר בעלה. ועוד מבלי שפנתה אלי.

אבל הפור נפל. האור נגלה. אמנם עינת עדיין לא עודכנה בתובנות שלי, אך ברור כי גמלה בלבי החלטה להפוך את העסק הזה לקצת יותר הגיוני. רוב הבקשות מהסוג הזה של "תביא לי" הן מדידות. כך שעלי להוסיף לחגורת הנשקים שלי גם משקל. לפיכך, אם זה קרוב יותר אליה ובמשקל השווה לפחות למחצית מזה של השקיות שעמן היא חוזרת מעוד הילולת קניות, שמורה לי הזכות לסרב לצמד המלים הארור. גם אם תופיע המלה השלישית והמחרידה, בבקשה.

ברור שזה יכול להפוך את שגרת הביזאר שלנו לעוד יותר הזויה, אבל אני חייב לנסות. אני יודע שגברים אחרים חווים את אותה מציאות ולבטח אומרים לעצמם למקרא שורות אלו, שינסה את זה הטיפש. זה מסוכן, אין ספק. אין טעם להידרדר למחוזות הפתטיות ולומר לעינת שאני עושה זאת למענה, כי ברור לחלוטין שהיא יודעת מה בדיוק עובד לטובתה. תביא לי, למשל. ייתכן שאני עושה זאת עבור עמרי ועלמה. שהיא לא תגדל כשהמשפט הזה מתגלגל על לשונה דרך קבע, שהוא יפתח עמוד שדרה. למען הילדים! כן, זה נשמע הרואי. נראה את עינת מסרבת לחבור למטרה כה נעלה.

אני חייב להודות שכרגע מסתמנות שתי סכנות פוטנציאליות: האחת, שעינת תבקש נקם. אחרי לא מעט שנים עם באטלר צמוד וצייתן, היא תידרש פתאום למשימות טריוויאליות. להזיז מלחייה, לצאת למסע מרתק ומלא פחדים מחדר השינה עד לסלון הרחוק והפראי כדי להביא לעצמה את הטלפון הסלולרי שלה, לכבות חלילה את המצנם שהדליקה ופועל כבר חמש שעות על ריק, סתם כי שכחה. אם תבקש להתגרש בשל כך, לבטח תטען כי חלה הרעה בתנאים.

הסכנה השנייה היא בעיקר שלי, ומקורה בשלוש שאלות מרכזיות שאין לי מושג מה התשובות להן:

1. האם עינת תחפש שולייה חדשה?

2. מה באמת יש לי להציע לה מלבד שירותי שינוע?

3. מה, לעזאזל, עושים עם כל כך הרבה זמן פנוי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות