מדוע השופטים בישראל נהנים מחסינות סלב?

בדיון תקדימי שהתקיים באחרונה, קבע בית המשפט העליון כי החסינות המוענקת לשופט בעת מילוי תפקידו, מהותית, ובשל כך אין לאפשר לתבוע לא את השופט ולא את המדינה.

אסף פוזנר צרוב
אסף פוזנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טקס השבעת שופטים 07.05.2018
טקס השבעת שופטים 2018צילום: אמיל סלמן

מעשה באזרח סודני שתבע את בית הדין למשמורת, בשל החזקתו במשמורת שלא כדין במשך שנתיים. במשך תקופה זו התקיימו דיונים שונים בבתי משפט, אך מאחר שלא התקיימו בשפתו ולא זומן לו מתורגמן מתאים, הרי שבכלל לא זוהה מוצאו. משהתברר שהוא מסודן — שוחרר.

לאחר שחרורו הגיש תביעה נגד המדינה לפיצוי על תקופת מאסרו הממושכת, וטען כי היתה זו רשלנות של בית המשפט. המדינה טענה, מצדה, שכלל לא ניתן להגיש תביעת נזיקין נגדה. כאשר בתי המשפט השלום והמחוזי דחו את טענת התובע הסודני, הוא הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

אבל — החוק בישראל קובע כי לשופט יש חסינות לפעולות שעשה בעת "מילוי תפקידו השיפוטי". בדיון תקדימי שהתקיים ב–2 בספטמבר, קבע בית המשפט העליון כי מדובר בחסינות מהותית ובשל כך אין לאפשר לתבוע לא את השופט ולא את המדינה, באחריות ל"פאשלה" שקרתה לו. בית המשפט בחר שלא הכריע בשאלה מה יקרה במקרה בו שופט פעל בזדון, תוך שימוש לרעה בסמכותו, והותיר שאלה זו פתוחה.

השופט מני מזוז
השופט מני מזוז. דחה את התביעהצילום: אוליבייה פיטוסי

על אף שפרשת התובע הסודני היא מקרה קיצון, כזה שסביר להניח שלא יתרחש בשנית, עדיין מטרידה העובדה שבית המשפט העליון לא העביר מסר ברור בנוגע לכך שנפגע לא יוכל לתבוע את המדינה (בתי המשפט) בשל רשלנות, והוא ייאלץ לשאת לבדו בנזק שנגרם לו.

מה כוללת חסינות השופט והמדינה, ומהו אותו "תפקיד שיפוטי"? נניח ששופט משאיר, תוך רשלנות, את התיק על רצפת האולם ומישהו מועד עליו ונגרם לו נזק קשה. האם גם אז ייאלץ הנפגע להישאר ללא פיצוי? אם, באופן היפותטי בלבד, שופט יתעצבן על מתדיין ויזרוק לעברו חפץ. האם גם אז יהא חסין מפני הגשת תביעה נגדו?

כאשר מדובר בגורמים אחרים במערכת המשפט, למעט שופטים, יש דין ויש דיין: לפני שנים רבות נדונה בבית המשפט תביעה, בה נטען כי בשל רשלנות של מזכירות בית המשפט, בקשה מסוימת לא הועברה לשופטים — ואלה הכריעו בתיק מבלי לדעת על הראייה המדוברת. התביעה נגד המדינה נדחתה אמנם, אבל המדינה הודתה באחריותה למעשה. באותה מידה שופט יכול היה לשכוח את הראיה החדשה במכוניתו, ולכן לא לדון בה. אז מה ההבדל?

נחזור לאזרח הסודני: אם המזכירות היתה מתרשלת בהזמנת המתורגמן, סביר להניח שהמדינה היתה נושאת באחריות, אבל אם שופט היה מתרשל ושוכח לזמן את המתורגמן אז המדינה כבר לא אחראית? אין שום הגיון בקביעת אמות מידה שונות לאחריות המדינה או לאחריות שופט. יש להגביל את ההגנה על המערכת השיפוטית רק להחלטות שהן בליבת התפקיד השיפוטי, שבה מפעיל השופט שיקול דעת שיפוטי. אולם בכל שאר המקרים אין מקום שהשופטים (והמדינה) יהיו מורמים מעם.

לסיום, דוגמה לא דמיונית כלל: אם שופט נמנע מלתת פסק דין במשך עשור, תוך גרימת נזק למתדיינים, יהיה זה מוזר שיחסה תחת חסינות — כך שלא ניתן להגיש נגדו תביעה. ואם בכל זאת מחליט העליון להגן את השופטים שהתרשלו, לפחות שייתן פתרון לבעיית הנפגעים, כך שהאחריות תגלוש לגורמים המפקחים — הנהלת בתי המשפט, שאין לה חסינות, שלא יצרה מנגנון מעקב יעיל אחר תיקים. זה אמנם מעין ניסיון להפיל את התיק על הש"ג, אבל לפחות זה סוג של פתרון למי שנפגע.

אחד הנכסים המרכזיים של מערכת בתי המשפט הוא אמון הציבור. לאחרונה עמד על כך בית הדין המשמעתי לשופטים בפרשה המתוקשרת של השופטת פוזננסקי־כץ. מתן חסינות רחבה למערכת, האשמת הש"ג, הותרת נפגעים בשולי הדרך ללא פיצוי, והיעדר אמירה ברורה לגבי אחריות המערכת במקרה של פעולה זדונית של שופט — כל אלה פוגעים באמון זה. פגיעה באמון הציבור תוביל בסיכומו של דבר לפגיעה בעצמאות הרשות השופטת, עצמאות שבית המשפט, בצדק, מייחס לה חשיבות גדולה. דווקא משום כך, יש להיזהר בהרחבת החסינות ומשמעותה.

ד"ר פוזנר הוא עורך דין, מומחה לדיני נזיקין ורשלנות רפואית, ומרצה מן החוץ באוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker