הגיע הזמן לצמצם את הסודיות הבנקאית

השימוש שעושים הבנקים בזכות לכאורה לסודיות הוא ציני וחוטא למטרה המקורית של זכות זו - הגנה על צנעת הפרט

שאול ציוני
שאול ציוני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנה נגד מדיניות הבנקים
הפגנה נגד מדיניות הבנקיםצילום: דודו בכר

בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור, שעניינו דרישה לחשוף דו"חות ביקורת שערך הפיקוח על הבנקים לגבי מתן אשראי לקבוצת אי.די.בי. דחיית הערעור התבססה על החיסיון הבנקאי שנקבע ביחס להעברת מסמכים לבנק ישראל עוד בפסק דין אזולאי, שניתן ב-1995.

באחרונה הסתבר גם כי בנימוק דומה, בנק ישראל מסרב להעביר מידע לוועדת החקירה הפרלמנטרית, שהוקמה לצורך בחינה של התנהלות הבנקים במתן אשראי ללווים עסקיים גדולים. סביר להניח כי גם הבנקים יסרבו להעביר מידע. גם בתביעות ייצוגיות או נגזרות נתלים הבנקים בסודיות הבנקאית כתירוץ לא לגלות מידע, וכדי למנוע בחינה של התנהלותם.

אנו נמצאים במצב שבו הסודיות והחיסיון הבנקאי שולטים מקצה אל קצה, כאשר לבנקים נוצר למעשה מרחב סודיות, שחל לא רק על מידע ביחס ללקוחות, אלא גם על מידע המועבר על ידם לפיקוח על הבנקים וגם על דו"חות ביקורת של בנק ישראל. נראה כי אין כמעט גופים בישראל שנהנים ממרחב חסינות רחב שכזה, שהופך את בחינת פעילותם בעניינים קריטיים לבלתי־אפשרית.

בכל הקשור לסודיות הבנקאית שבין בנק ללקוח, זו נועדה בראש ובראשונה להגן על פרטיות הלקוח ולשמור על צנעת הפרט. אלא שאותה תכלית נחלשת מאוד כשמדובר בגופים עסקיים גדולים הלווים מהבנקים מיליארדי שקלים. במקרים כאלה לא מדובר בצנעת הפרט, אלא בתאגידים גדולים שלוו סכומי עתק למטרות עסקיות, חלקם הגדול חברות ציבוריות שממילא מחויבות בדיווח על פעילותן לציבור המשקיעים.

הפגנה בקליפורניה נגד בנק וולס פרגו. יחסים אינטימיים מדי בין המפקח למפוקח
הפגנה בקליפורניה נגד בנק וולס פרגו. יחסים אינטימיים מדי בין המפקח למפוקחצילום: Bloomberg

הדברים אמורים ביתר שאת שעה שאותו לווה גדול הפר את התחייבותו היסודית לפרוע את ההלוואה שנטל, כך שקיים צורך אמיתי לבחון מדוע ניתנה הלוואת עתק שלא הוחזרה. לכן, השימוש שעושים הבנקאים בזכות לכאורה לסודיות כדי להדוף בחינה של התנהלותם הוא ציני, וודאי חוטא למטרה שלשמה נועדה ההכרה בסודיות בנקאית מלכתחילה - הגנה על צנעת הפרט.

גם החיסיון הגורף שנקבע ביחס למסמכים המועברים על ידי הבנקים לבנק ישראל הוא קיצוני בצורה בלתי־סבירה. בנק ישראל טוען כי יש צורך באותו חיסיון כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של הבנקים, ולאפשר לבנק ישראל גישה בלתי־אמצעית לפעילות הבנקים; וכי פרסום דו"חות ביקורת עלול לגרום לזעזועים במערכת הפיננסית, ואפילו זעזוע בבנק אחד עשוי "להדביק" בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים. אכן, חזון מצמרר. אלא שמדובר בנימוקים בעייתיים ביותר שמעולם לא הועמדו במבחן אמיתי.

ראשית, נראה כי אותה "גישה בלתי־אמצעית" לא גרמה לבנק ישראל למנוע מהבנקים לשגות באופן קשה, למשל בכל הקשור לפרשות הלבנת ההון בארה"ב או הפרשות המביכות בבנק הפועלים. כלומר, יעילות הפיקוח לא הוכחה.

שנית, עצם הטענה לאפקט מצנן ידועה כבעייתית, ובוודאי דורשת הוכחה אמפירית. ושלישית, עצם הגישה ה"בלתי־אמצעית" דווקא מלמדת על היחסים האינטימיים מדי שנקשרו בין המפקח למפוקח, ועל הצורך בקיומו של פיקוח ציבורי ופומבי על יחסים אלה. הדברים חלים ביתר שאת כשהטענות ל"שבי רגולטורי" של הפיקוח על הבנקים אינן נטולות יסוד. ודבר רביעי, לאור ריכוזיות המערכת הבנקאית בישראל והתלות של הציבור בגופים אלה, קיימת חשיבות עצומה לפרסום פומבי של דו"חות ביקורת, כדי לחזק את האמון במערכת הפיננסית. זאת, כדי שהציבור יוכל לדעת אילו בנקים מתנהלים בצורה טובה יותר מאחרים, וכדי שהציבור יוכל לדעת מהן הפעולות המבוצעות על ידי בנק ישראל, שממילא אמור לפעול לטובתו.

הכותב הוא עורך דין, שותף במשרד ציוני פילרסדורף פיליפ

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker