מה צריך ללמד בבתי הספר - ומה לא - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה צריך ללמד בבתי הספר - ומה לא

בתי הספר יכולים להכין את תלמידיהם החדשים לקראת עיסוקים שעדיין לא נוצרו, ולטכנולוגיות שעדיין לא הומצאו

8תגובות
שר החינוך נפתלי בנט
ששון תירם

דו"ח OECD שפורסם באחרונה ושיבח את כלכלת ישראל, הצביע במקביל על שורת כשלים, צרות וסכנות הצפויות לכלכלה המקומית: שיעור העוני הגבוה, הפערים החברתיים, היעדר הלכידות החברתית, בעיית התשתיות, המחסור בתחרותיות, הפריון הנמוך, הפקקים וזיהום האוויר — ומערכת החינוך הכושלת.

בסוגיית החינוך, במבט עכשווי נראה ברור מאוד שלבית הספר יש שתי משימות: ליצור חוויה לימודית ולהכין את תלמידיו לחיים. ואולם לילדי ישראל, במרבית הזמן ובמרבית בתי הספר, אין חוויה לימודית רלוונטית, כפי שאין בלימודיהם משום הכנה לחיים. בתי הספר עוסקים בעיקר במילוי ההנחיות של משרד החינוך ובהכנה לבחינות ארציות או בינלאומיות. זה לא מתאים לתלמידים.

במסמך של OECD בשם "חינוך 2030" מציגים המחברים את הדרישות ממערכת החינוך: "אנו ניצבים בפני אתגרים חסרי תקדים — חברתיים, כלכליים וסביבתיים — הנובעים מהאצת הגלובליזציה ומהקצב הגובר של ההתפתחות הטכנולוגית. בו בזמן, כוחות אלה מספקים לנו אינספור הזדמנויות חדשות להתקדמות אנושית. העתיד הוא חסר ודאות ואיננו יכולים לנבא אותו, אבל אנחנו צריכים להיות פתוחים לקראתו. הילדים שנכנסים ב–2018 למערכת החינוך יהיו בוגרים צעירים ב–2030. בתי הספר יכולים להכין אותם לקראת עיסוקים שעדיין לא נוצרו, לטכנולוגיות שעדיין לא הומצאו, לפתור בעיות שעדיין לא ניתן לצפותן. זו תהיה אחריות משותפת לנצל הזדמנויות ולמצוא פתרונות. בכדי לצמוח דרך אי־ודאות כזאת, התלמידים יצטרכו לפתח סקרנות, דמיון, גמישות אישיותית, ויסות עצמי וכו'".

הדרישות העכשוויות מבתי הספר מפגישות בין שתי דיסציפלינות: תחום כלכלת החינוך, השואל איך החינוך קשור לכלכלה הלאומית ולשוק התעסוקה; ותחום הפדגוגיה, השואל איך מביאים את התלמידים להתעניין במה שעשוי להכין אותם להמשך הדרך. אנשים העוסקים בכלכלת החינוך אמנם אינם מכניסים את ראשם לעומק השאלות הפדגוגיות, אבל הם כבר מודעים לכך, שללא פדגוגיה מתאימה לא יקרה דבר ממה שדרוש כעת לכלכלה הלאומית. השאלות הסבוכות — כמו איך בונים מעורבות של תלמידים בלמידה של עצמם? איך מייצרים סקרנות ויצירתיות? איך מטמיעים את כישורי המאה ה–21? — מטרידים גם אצלנו מספר גדל והולך של אנשי כלכלה, מדיניות ותקשורת.

ואולם הסוגיות החשובות האלה אינן מגיעות במידה מספקת, לדאבון הלב, לסדר יומה של מערכת החינוך הישראלית. במשרד החינוך ממשיכים את העיסוק האובססיבי בבחינות הבגרות, בשיעור הזכאים ובטבלאות הליגה הפוגעניות – "הישגים מספריים". לפני 20 שנה חל השינוי: תשומת הלב של קובעי המדיניות בחינוך הוסטה לכיוונן של המדידות המספריות, כפי שהן מוכרות לנו מחוק "אף ילד לא נותר מאחור" של נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' בוש (2002), בחינות המיצ"ב שהוחלו בבתי ספרינו באותה שנה, ובסמוך להן גם בחינות פיז"ה העולמיות — תפישה חינוכית כושלת שאינה מרפה. לכן, מה ששייך לבגרות — רצוי; ומה ששייך לפדגוגיה 2018 — אינו רצוי.

שר החינוך הנוכחי מתעניין בנושאים נוספים על אלה שבאחריות משרדו, אבל גם הוא יודע ששיעורי זכאות גבוהים לבגרות הם הטובין שהוא עשוי להפיק ממשרדו, ובזה הוא מתעניין: הביאו לי מספרים טובים. יש במערכת החינוך שינויים שנעשים על ידי אנשים בשטח, אבל אלה הולכים נגד הרוח, ולכן מאמציהם אינם יכולים לשנות את המצב הכללי של המערכת, המבוססת בבוץ. וכמו שאמר "שר החינוך של OECD", אנדריאס שלייכר: "ישראל היא מדינה בסיכון".

הכותב הוא ד"ר במינהל ומדיניות החינוך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות