במקום להילחם בפקקים - לעודד עבודה בתוך הערים

עבודה קרובה לבית תעלה את איכות החיים של כלל התושבים, תחסוך זמן נסיעות - ותחזק את ערי הלוויין

אוריאל לין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פקקים בנתיבי איילון בתל אביבצילום: עופר וקנין
אוריאל לין

כולנו נבעתים לחזות מדי יום בשיירות הרכב המשתרכות בדחיסות גוברת אל תוך ריכוזי הערים. מיותר להזכיר שוב את המחיר האדיר הנגבה מכולנו עקב פקקי התנועה המתעבים. זהו מחיר כבד באיכות החיים, בתפוקות העבודה, בהפסד התוצר למשק כולו ואף בחיי אדם.

רשויות המדינה מודעות היטב לבעיה וגם למחיר הכולל ליחיד ולחברה, והן מנסות להתמודד עם בעיה מורכבת זו בדרכים המסורתיות: יותר מרחבי חניה, יותר השקעה בתשתיות כבישים, יותר נתיבי תחבורה ציבורית ופיתוח עורקי הסעת המונים. אבל למרות כל השקעות אלה, מועקת פקקי התנועה בכבישים לא תפחת, אלא תגבר. הדחיסות, הצפיפות והעומס יגדלו.

ההתמודדות של רשויות המדינה מזכירה פרפר שנחבט אל חבית דבש ומנסה להיחלץ. הוא מכה בכנפיו הדקות אבל הדבש הדבק בכנפיו רק מתעבה, כולא אותו אל החבית וגוזר את גורלו.

הדרכים המסורתיות נועדו לכישלון. לא נוכל להפחית את הגידול המתמיד בצי כלי הרכב; גם מכוניות פרטיות, גם משאיות וגם רכבי שירות. תקציב המדינה שבוי ברכישות כלי רכב והשימוש בהם, המניבים למדינה הכנסה של 45 מיליארד שקל בשנה.

קצב הגידול של ציי הרכב ימשיך לעלות מעבר לקצב הגידול של ההשקעות בתשתית הכבישים והסעות ההמונים על כל צורותיהם, מהסיבה הפשוטה שהנהג הישראלי שקנה מכונית פרטית אינו רוצה להגיע אל מחוז חפצו בהסעת המונים — הוא רוצה להגיע לשם ברכבו שלו. נתיבי התחבורה הציבורית הם אשליה מוסדית. סימונם לא מעודד את הנהג לעבור לתחבורה ציבורית. הם רק מחמירים את הדחיסות בכבישים, שכן שליש מתשתית הכבישים נחסם על פי קריטריונים משפטיים ופסים צבעוניים, ועיקר מאסת הרכבים מצטופפת בנתיבים שנותרו.

הסעת המונים תורמת רבות, אבל על מנת לנצלה צריך להגיע לחניוני היציאה, כשעצם ההגעה אליהם מהבית או ממקום העבודה נעשית אף היא בתנאי צפיפות וקשיי נגישות.

עלינו לשנות כליל את תפישת העבודה. יש להמשיך כמובן בהשקעה בתשתיות: לפתח בתנופה את עורקי הסעת ההמונים — אם ברכבות בין ערים או ברכבות פרברים ורשתות תעבורה הכוללות גם רכבת תחתית — וכמובן להמשיך לפתח את תשתית כבישי הארץ.

אבל אנו צריכים להתחיל לעודד מגמה של עבודה קרובה לבית — מציאות שבה תושבי המדינה יישארו, ככל האפשר, קרוב לערי מגוריהם לצורך ביצוע עבודתם . ואין הכוונה לביצוע העבודה מהבית, אף שגם זאת ניתן להיעשות במידה מוגבלת.

רבים מהעובדים הנוהרים בבוקר אל תוך הערים, ובשעות אחר הצהריים מן הערים החוצה, אינם באים כדי לאייש קווי ייצור. מגזר התעשייה בכל המדינה לא מעסיק יותר מ–424 אלף איש ואישה. הם מגיעים כדי לבצע עבודה משרדית. התקשורת הבין־אישית בתוך הארגון אינה צריכה להיעשות במפגשים אישיים. חלקה הגדול כיום גם לא נעשה במפגשי פנים אל פנים, אף שהעובדים נמצאים במבנה אחד.

יש כיום מספיק אמצעי תקשורת בין־אישיים ללא צורך בקרבה פיזית: אימייל, וואטסאפ, סקייפ, וידאו ועוד, המאפשרים שיח פורה ויעיל ללא צורך בפטפוט יתר או בשתיית תה או קפה יחדיו. לשם דוגמה, הנהלה של בנק גדול בתל אביב אינה צריכה להביא את העובדים מנתניה, כפר סבא, רמת השרון, פתח תקוה, חולון או בת ים אל תוך משרדי ההנהלה הראשית שלה כדי לבצע את העבודה הנחוצה. אפשר לפצל את המבנה של ההנהלה הראשית בשורת מבנים בערי הלוויין של תל אביב, ולשאוף שהעובדים יבצעו את עבודתם במבנים ייעודים בערי מגוריהם.

ברור שזה לא יקרה ביום אחד, אבל אפשר לסגל זאת כתפישת עבודה חדשה ולהתחיל בתהליך. הדבר ניתן לביצוע במדינה הרואה עצמה כמדינת היי־טק עתירת טכנולוגיה. מהלך כזה יעלה את איכות החיים של כלל התושבים, יחסוך הרבה זמן נסיעות, יחזק את ערי הלוויין ויוריד משמעותית את פקקי התנועה הממררים את חיינו.

מבנים שיתפנו בתוך תל אביב, אפשר להכשיר ולהסב לבתי מלון — שר התיירות בוודאי יברך על כך — וגם לייעודים אחרים. העיקר הוא לשנות את החשיבה ואת תפישת העבודה. מכאן יתחיל השינוי האמיתי.

הכותב הוא עו"ד, נשיא איגוד לשכות המסחר

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker