להפסיק לסרס את המורים - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להפסיק לסרס את המורים

כל ניסיון של חשיבה יצירתית וביקורתית של המורים על המתרחש במערכת החינוך נתקל בחומה בצורה של התנגדות

2תגובות
תלמיד בית ספר בפינלנד
אייל טואג

אנדריאס שלייכר הוא אחד האישים המשפיעים ביותר על החינוך בעולם. הוא אחראי על מבחני פיז"ה שגילו שמעמדה של ישראל בקרב המדינות המפותחות אינו משביע רצון, שהישגי התלמידים נמוכים מהנדרש ושהפערים החינוכיים שבה הם מהגדולים בעולם. בראיון ל-TheMarker, הוא קבע באחרונה שהדור הבא כבר לא יהיה מוכן לעתיד. הסיבה: "הפדגוגיה בישראל מסורתית מאוד וסטנדרטית". לדבריו, במקום לטפח חשיבה יצירתית וביקורתית מערכת החינוך בישראל מתמקדת בשינון, ואינה רגישה לשונות שבין הלומדים.

שלייכר מכיר היטב את מערכת החינוך בישראל. הוא מבקר במדינה באופן סדיר ונפגש מדי פעם עם קברניטיה. הוא רק אינו מציין בראיון את התרומה השלילית העצומה שהיתה להכנסת המבחנים הבינלאומיים על הפדגוגיה בישראל. העיקרון שצריך להתכונן למבחן, ללמוד לקראתו, ובדרך זו לשפר את תמונת ההישגים של תלמידי ישראל השתלט על המערכת כולה, ולא רק בהקשר של המבחנים הבינלאומיים. אין זה משנה מה התלמיד יודע, מבין או מסוגל לבצע. חשוב רק הציון שאותו הוא מקבל במבחן, חשובה רק התעודה.

בבתי הספר (וכיום אפילו בגנים) עסוקים אנשי החינוך במעגל בלתי פוסק של מבחנים, בדיקתם, הערכתם וניתוחם. מרוב טפסים שעליהם למלא על הישגיו של התלמיד - לא נותר להם זמן ללמד אותו, לאתגר אותו, לקיים עמו דיאלוג ולהניע אותו ללמידה של ממש. המערכת מדברת הרבה על למידה משמעותית, אך כל מה שמשמעותי לה מסתכם ברדיפה אחר הציון ובתעודה שמקבל הלומד. לכל דבר אחר לא נותר זמן. כל דבר אחר נחשב כבזבוז זמן בעיני הלומדים, הוריהם, ומשרד החינוך.

המערכת שוכחת לא רק את הלומד. היא מזניחה את המורה, איש החינוך, שהופך להיות פקיד ממלא ניירת, שאין לו חופש פעולה לסטות ימינה או שמאלה מהיעד המרכזי, "להספיק את החומר" שיהיה במבחן. היא אינה נותנת במורה אמון, מפקיעה מידיו את שיקול הדעת המקצועי, ומטילה עליו חובות שבינן לבין תפקודו המקצועי אין שום קשר.

באווירה שכזו, לכל פדגוגיה אחרת אין סיכוי לפרוח ולשגשג. כל ניסיון של חשיבה יצירתית וביקורתית של המורים על מה שמתרחש במערכת החינוך בישראל נתקל בחומה בצורה של התנגדות ("אלה הדרישות, זה המצב ואין מה לעשות עם זה"). כל הניסיונות להראות שהמערכת הולכת ומידרדרת מתקבלים כביקורת הרסנית, וכפקפוק בצדקת הדרך. נכון, לא בכל מקום ולא בכל בית ספר, אך כל אחד יכול לבקר בבתי הספר, בעיקר העל־יסודיים ולראות בעצמו מה מעסיק את התלמידים, את המורים, את צוות הנהלה את הפיקוח ואת ההורים.

אין זו גזרה משמים. מערכות חינוך כמו אלה באסטוניה, פינלנד או קנדה מעידות שניתן ללמוד וללמד אחרת. נכון, המפתח להצלחת המערכת נעוץ באיכות המורים, ובשיטות ההוראה־למידה שלהם. שיטות ההוראה המתקדמות שאליהן מתכוון שלייכר פועלות במקומות רבים בעולם (ואפילו במספר בתי ספר בישראל) אך קידומן מחייב שינוי מהותי בהתייחסות למקצוע ההוראה ולמורים.

ללא מתן אוטונומיה מלאה למורים, ומתן אמון מלא במקצועיותם, המערכת לא תוכל להשתפר. רק מורה ששותף מלא בקביעת תוכני הלימוד, דרכי הוראתם ואופני הערכת הלמידה יכול להרגיש "שיש לו מה לומר". רק מורה עם "אור בעיניים" יכול להדליק זיק של עניין בלומדים, ורק מורה שמגיע לבית הספר עם חיוך ועם תקווה יכול "לא לוותר" על אף ילד. רק מורה שמאמינים בו וביכולתו יכול להאמין בכל ילד וביכולותיו. רק מורה כזה יכול להיות קשוב לילדים ולפתח בהם יכולות של למידה עצמית ועצמאית, למידה שהיא, לדברי שלייכר, הכרחית כדי להכין את הילד לעתידו.

פרופ' בק הוא הנשיא לשעבר של המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי בבאר שבע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות