למכינות הקדם־צבאיות יש אבא ואמא - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למכינות הקדם־צבאיות יש אבא ואמא

למכינות יש מבנה הכולל מעין מחזיקי מניות - חברי העמותה והוועד. אבל על ניהול ואחריות לא מדברים בהן

תגובות
מסוק שהוזנק לחלץ את המטיילים מנחל צפית
אילן אסייג

לאחר האסון בנחל צפית שמענו על מעצרם של מנהל מכינת בני ציון יובל כאהן והמדריך אביב ברדיצ'ב. אבל מי המנהל שלהם? הדיון הציבורי התמקד באחריות המדינה — משרד הביטחון ומשרד החינוך. אלא שהמכינות הקדם־צבאיות הן ישויות משפטיות, ויש להן אבא ואמא.

ארגונים אלה הם לרוב עמותות בעלות ממד ציבורי, אבל יש להן מבנה פרטי הכולל מעין מחזיקי מניות — חברי העמותה והוועד, שאמור להיות מורכב מהם. חברי הוועד הם מתנדבים מסורים, אבל הם מחויבים להיות דירקטורים.

הממשל התאגידי בעמותות בישראל סובל מאז ומעולם מחולשה של ממש. המנכ"ל, שהוא בדרך כלל שכיר — על פיו יישק דבר. יו"ר, ועדות, תהליכי בקרה ותכנון אסטרטגי מטעם דירקטוריון פעיל ובועט קיימים בארגונים חברתיים מעטים, אף כי בעשור האחרון חל שיפור מסוים במודעות ובניסיון להידמות בעניין זה לעולם העסקים. לכל היותר חברי הוועד מספקים קשרים ותרומות. על ניהול ואחריות לא מדברים.

במכינות הלא מעטות המוכרות לי, הקושי חריף עוד יותר. על פי רוב אין ועדים של ממש, אין ועדות ביקורת ואין גב אלא רק לגיוס תרומות. אז כיצד ניתן לחנך בכיתות ובשטח את דור הצעירים לאחריות, לשינוי התרבות הישראלית ולחיסול ה"סמוך", הפרטץ' וה"יהיה בסדר" — בעוד מאחורי הקלעים ההתנהלות דומה לזו של מכולת שכונתית? אין שום הלימה בין הדרך שבה המכינות מדברות לבין הדרך שבה הן מתנהלות כעמותות וארגונים רשמיים.

בעבר זומנתי כחבר ועד למס הכנסה בנוגע למכינה שבה הייתי מעורב. נבהלתי (אין ביטוח דירקטורים בעמותות כאלה). לא בדקתי את שאלת הרמת המסך, אבל הפנמתי את האחריות שיש לי.

המכינות מתנהלות על פי אתוס של צמצום, סגפנות ומבנה שלדי. זו תוצאה של משאבים מצומקים, אבל גם של תחושת שליחות. המדריכים משתכרים כמעט שכר מינימום והמנהלים לא הרבה יותר. הציבור, החשב הכללי והקרנות התורמות אינם סבורים שלגוף איכותי ורציני יש צורך במטה, ניהול קשרי לקוחות, רכז חינוך, השתלמויות וגיוס משאבים. מסתדרים איכשהו. מכבים שריפות. מחליפים מדריכים. מקווים לטוב ובונים על המסירות של כל השותפים למפעל המפואר הזה.

בשנים הקרובות ידברו במכינות על בטיחות. אבל באותה נשימה צריך לדבר על הרחבת התקורות והמינהלה. יעקב בורק — מורי ורבי, היזם והסופר — סיפר פעם שכאשר היו מתקשרים אליו לבקש תרומות, הוא שאל קודם כל: "מה שיעור התקורה שלכם?". מיד היו מתהדרים בשברירי אחוזים, ובורק היה מסרב בנימוס. "אם כך, אתם לא ארגון רציני".

הארגונים האלה, שנקראים מכינות, הם רשת חוסן חינוכית־חברתית. כל החפץ ביקרה של ישראל, שיצטרף לוועדים המנהלים האלה וייקח אחריות — כפי שאנחנו דורשים מהדור הבא.

הכותב הוא יו"ר העמותה של רשת המכינות הקדם־צבאיות מיתרים־לכיש, וממייסדי נחשון — המכינה הקדם־צבאית הכללית הראשונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות