בן מחנך הוא לא פחות טוב מבת היי־טקיסטית - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בן מחנך הוא לא פחות טוב מבת היי־טקיסטית

צריך להביא לכך שמקצועות שנלמדים ומאוישים בעיקר על ידי נשים וגם מתוגמלים פחות - יהיו אטרקטיביים יותר לכולם

דיון בבג"ץ על אפליית נשים באקדמיה
אולבייה פיטוסי

יש מי שחושבים כי חתירה לשוויון מגדרי היא אינטרס של נשים בלבד, אבל מחקרים מהעולם מראים שבבתים שוויוניים יותר מבחינת חלוקת עבודות הבית והטיפול — גם חיי הזוגיות יציבים יותר ובני הזוג מאושרים יותר. בנוסף, מדיניות התומכת יותר במבנים משפחתיים מגוונים מגנה בצורה טובה יותר מפני עוני בכלל ועוני בקרב משפחות חד־הוריות בפרט. נשמע כמו עסקה טובה לכל הצדדים. אז למה זה לא קורה? מדוע המדינה לא רק שלא תומכת בשוויון, אלא אף נוקטת צעדים שפוגעים בו?

המהפכה המגדרית הגיעה, במידה רבה, למבוי סתום מכיוון שבעולם הקפיטליסטי הדגש הושם על השתתפות נשים בשוק העבודה, בלי לערער על חלוקת העבודה המגדרית בטיפול במשק הבית. מצב זה יצר את הבעיה הידועה של "המשמרת השנייה", שבמסגרתה נשים עובדות כפול: מחוץ לבית בשכר ובבית ללא שכר. נתוני מחקר בינלאומי הראו כי בישראל נשים עובדות 22 שעות בשבוע בעבודות בית, בהשוואה ל–8.6 שעות בקרב גברים. בסך הכל, כשמביאים בחשבון את שעות הטיפול בבני משפחה ובעבודות הבית ואת העבודה בשכר, מתברר שנשים עובדות 76 שעות שבועיות וגברים 64 שעות בשבוע — כלומר, נשים עובדות יותר מגברים.

אף שמקור הקשיים האלה הוא מבני וחברתי — שוק עבודה סגרגטיבי ומעורער, לחץ זמן בלתי־אפשרי, אידיאלים וציפיות סותרות ביחס לאבהות, אמהות וקריירה — אנחנו חווים את מכלול המתחים האלה כאישיים. הניאו־ליברליזם מטיל אחריות על הפרט והמשפחה ומצפה מהם להיות חזקים, מתפקדים ולפתור את הבעיות בצורה אישית. ואולם המקור והפתרון הם לעולם שילוב בין החברתי לאישי, הדורש שינוי עומק חברתי־תרבותי־פוליטי.

אפשר להתחיל למשל באקדמיה. המועצה להשכלה גבוהה עוסקת זה כמה שנים בקידום הוגנות מגדרית באקדמיה, במטרה לתקן פערים. אלא שכל הפעילות המשובחת הזאת לוקה בנקודת עיוורון, שלא לומר בהטיה מגדרית עמוקה. תוכניות קידום הנשים ממוקדות רק בגיוס וקידום סטודנטיות ונשים בסגל האקדמי לתחומים שבהם ייצוגן נמוך במיוחד, למשל היי־טק.

בכך אין כמובן כל פסול, אבל האם מדינה שמעודדת רק מעבר סטודנטיות מצד אחד לצד שני של הקמפוסים, ולא מקדמת גברים להיות מחנכים או מטפלים, אכן פועלת למען הוגנות מגדרית? זוהי נקודה עיוורת קשה מאוד, שהשלכותיה לא מתחילות ונגמרות במערכת ההשכלה — אלא זולגות לשוק העבודה וממנו לחייהם של גברים, נשים, ילדים ומשפחות ישראליות בדורות הבאים.

שינוי עומק במבנה השוק, החברה והמשפחה — כזה שייצר הוגנות מגדרית אמיתית — חייב לכלול מדיניות שלא רק תלביש את הנשים בחליפות, ברוח הפמיניזם הליברלי של שנות ה–70, אלא שינוי עדכני ברוח מדינות סקנדינביה, המבקש להעלות את היוקרה והערך של כל מה שקשור בטיפול ונתפש כנשי, גם בבית וגם בעבודה. המשמעות היא, קודם כל, להפוך מקצועות שכיום נלמדים ומאוישים בעיקר על ידי נשים וגם מתוגמלים פחות — לאטרקטיביים יותר לכולם. אפשר לחשוב על מלגות עידוד לגברים שרוצים ללמוד סיעוד או חינוך, ולא רק על מלגות עידוד לנשים שמבקשות ללמוד הנדסה.

זאת רק ההתחלה. בעולם הוגן ופתוח, בן מחנך יכול להיות אידיאל הורי לא פחות מבת היי־טקיסטית, ודרישה של יום עבודה קצר אחד לפחות בשבוע, עבור אבות ואמהות, היא מובנת מאליה. מערכת טיפול ציבורית, איכותית, כולל סבסוד של מעונות יום וצהרונים איכותיים ומפוקחים — שמחקרים מעידים כי היא מדיניות התומכת בצדק חלוקתי ובצמצום פערים חברתיים־כלכליים — היא בתשתית הזכויות החברתיות.

מה שמתחיל בבחירת מקצוע, נגמר לא פעם בחיי משפחה טובים יותר או פחות, באושרם ורווחתם של ילדים — ובשגשוג החברה כולה.

פרופ' השילוני דולב היא ראש התוכנית ללימודי משפחה במכללה האקדמית ת"א־יפו

דר' עמית קפלן היא מרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות