סאלח עדיין כאן, וסובל מאפליית הפריפריה - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סאלח עדיין כאן, וסובל מאפליית הפריפריה

התחדשות עירונית היא כיום הכלי המרכזי לשיפור דיור בישראל – לכאורה, סוג של מתנה שניתנה על ידי המדינה לתושבים ■ בפועל, זו מתנה לתושבי המרכז בלבד – לבית שאן לא מגיע אף יזם, וגם לא לצפת. תושביהן מביטים בעיניים כלות ואינם שותפים לחגיגה הנדל"נית הגדולה בישראל

12תגובות
שיכון עמידר בבית שאן
יובל טבול

הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" חשפה את ההחלטה הדרמטית של ממשלת ישראל משנות ה–50 — לשלוח את העולים מצפון אפריקה ישירות מהאונייה אל עיירות הפיתוח בפריפריה, ולמנוע בכל מחיר את התיישבותם במרכז הארץ. כיום, כ–60 שנה אחרי ביצוע מדיניות זו, באה החלטת ממשלה בנושא ההתחדשות העירונית, שממשיכה ומקבעת את מקום אותן המשפחות וצאצאיהם בעיירות הפיתוח, ומנגד מאפשרת לתושבי המרכז להמשיך ולשפר את איכות חייהם ושווי נכסיהם.

התחדשות עירונית היא כיום הכלי המרכזי לשיפור דיור בישראל. מטרתה לאפשר לתושבים לחזק את ביתם נגד נזקי טבע או מלחמות, להרחיב את הבית וגם להעלות את ערכו. לכאורה, ההתחדשות העירונית היא סוג של מתנה שניתנה על ידי המדינה לתושבי ישראל כולם. הביצוע מוטל על יזמים מהשוק הפרטי, שאמורים לבצע מהלכי התחדשות עירונית — להרוס או לחזק בתים ישנים, וכתמורה לקבל זכויות בנייה במתחם, המאפשרות ליזם לצאת ברווח. הדייר מוסר את דירתו וזכויותיו בקרקע ובתמורה מקבל דירה גדולה יותר, משופצת או חדשה ללא השקעה נוספת. בפועל, מתנת ההתחדשות העירונית ניתנת לתושבי מרכז הארץ בלבד. היזמים עטים כמוצאי שלל רב על אזורי הביקוש במרכז. כולם מנסים להשיג את המרב מהמתנה הנדיבה שניתנה להם מהמדינה. ומי עומד בצד ואינו יכול להתמודד עם הכוחות הנדל"ניים הללו? שוב תושבי הפריפריה: תושבי בית שאן וקרית שמונה, דימונה ושדרות.

נוצר מצב שבו שכונות שלמות במרכז הארץ — בגבעתיים, הרצליה, תל אביב ושאר ערי המרכז — שחלקן עם אוכלוסייה חזקה יחסית, עוברות תהליכי שדרוג פיזי משמעותי לצד שדרוג חברתי וכלכלי. התושבים לומדים להתמודד עם היזמים, ומצליחים לא אחת לקבל תמורות משמעותיות בעבור פיסת הקרקע היקרה שהם מעבירים ליזם. בנוסף, המדינה תומכת ומסייעת לתושבי המרכז על ידי מימון התכנון של תוכניות מתאר להתחדשות עירונית בשכונות שלמות, ואף מלמדת את התושבים — ובצדק — להתמודד עם הנושא בתהליכים של שיתוף והכשרת הציבור לקראת ביצוע התוכניות. יש מקרים שבהם המדינה אף נותנת עוד מתנה לתושבים, ותורמת קרקע סמוכה שבבעלותה לטובת התהליך (קרקע משלימה), כדי למשוך יזמים לפרויקט ולספק לתושבים איכות חיים טובה יותר והיתכנות גבוהה יותר למימוש הפרויקט.

לבית שאן לא מגיע אף יזם. גם לא לצפת. התושבים שם מסתכלים בעיניים כלות על תהליכי ההתחדשות. הם אינם שותפים לחגיגה הנדל"נית הגדולה בישראל. הם נשארים בשיכונים, ללא חיזוק הדירות, חשופים לרעידות אדמה ולתותחי מלחמות ללא שיפוץ או שדרוג. אין ביכולתם להציע ליזמים דבר, וגם לא למחות אל מול המדינה על האפליה המתמשכת. הפער בין בתיהם המטים לנפול לבין הבתים המתחדשים בערי המרכז רק הולך וגדל. היכולת שלהם ושל בניהם לעבור למרכז הארץ, למקום שבו יש סיכוי לשיפור מצבם, הולכת ומתרחקת.

האם לא הגיעה העת לסגור את הפערים ולא להרחיבם? נכון שמדינת ישראל חייבת להצטופף וגם לשדרג את הבניינים הישנים ושכונות המצוקה, אך לצד זה, על המדינה מוטלת החובה למצוא מנגנונים להתחדשות עירונית גם בפריפריה הרחוקה — מנגנונים של אפליה מתקנת, שבהם המדינה משקיעה גם בתכנון אך בעיקר בביצוע תהליכי התחדשות. השארת השטח לכוחות השוק היא החלשה נוספת של תושבי הפריפריה והנצחת הפערים הקיימים מימי סאלח.

ד"ר בן ברוך היא מנכ"לית כיוון ודרך, יועצת עצמאית לתכנון משותף, תושבת הפריפריה ועובדת כיועצת שיתוף ציבור לתהליכי התחדשות עירונית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות