הנשים הבדואיות בנגב עדיין מחכות לאוטובוס - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנשים הבדואיות בנגב עדיין מחכות לאוטובוס

במקומות רבים אין לתושבים ברירה אלא ללכת קילומטרים בדרכי עפר ולתפוס את אחד הקווים המאספים בתחנות הכביש הראשי, שבשנים האחרונות חלק מהן אף בוטל - כך שכפרים נותרו מנותקים לחלוטין

7תגובות

לפני כמה חודשים הגיע העתיד ממש עד לפתח ביתי: מחלף שוקת החדש של כביש 6, עם שלושה נתיבים לכל כיוון, נפתח מול הכפר הערבי-הבדואי שבו נולדתי ושבו אני חיה עד היום — אום בטין. אבל אם התחלתם לקנא בי על החיבור המהיר למרכז הארץ, כדאי שתעצרו. הכביש המהיר והחדיש לא מקל עלינו — הנשים בכפר. להיפך.

עם פתיחתו החגיגית בוטלה תחנת האוטובוס היחידה ששירתה אותנו, וכעת איננו יכולות להגיע מהכפר אפילו לבאר שבע ללא רכב פרטי. כדי להגיע ללימודים, לעבודה או אפילו לקופת החולים, עלינו לבקש מקרוב משפחה הסעה של כמה קילומטרים — לתחנת האוטובוס הקרובה ביותר. לרשות תושבי היישוב הסמוך עומר, לעומת זאת, עומדים שני קווי אוטובוס אזוריים וקו פנים–יישובי נוסף. רק קילומטר אחד מפריד בין עומר לאום בטין, ולפעמים נדמה לנו שזה עולם אחר.

נשים הן הנפגעות העיקריות מניתוק היישובים מתחבורה ציבורית. רק 24% מהנשים הבדואיות בנגב יוצאות לעבוד, והמדיניות הממשלתית המקשה על קיום אורח חיים חקלאי דחקה את הגברים לעבודה מחוץ לכפר, אך אותנו הנשים הכניסה עמוק יותר לתוך הבית. אני עצמי חלק מקבוצה קטנה שהתגברה על הקשיים ויצאה לעבוד ולרכוש השכלה גבוהה.

המצב קשה כמובן במיוחד בכפרים המבודדים, שמרוחקים קילומטרים רבים מכל כביש סלול, ושבמשרד התחבורה מסרבים להכניס לתוכם אוטובוסים, בטענה כי דרכי העפר לא יאפשרו עמידה בתקנות הבטיחות והנגישות. אלא שלתוך כפרים אלה ממש נכנסות בכל בוקר וצהריים הסעות התלמידים במימון משרד החינוך. אז אוטובוסים לילדים כן ולמבוגרים אסור? איך זה שמשרד ממשלתי אחד מצליח שנים במה שמשרד אחר נכשל בו? והאם במשרד התחבורה באמת חושבים שאמא לילד נכה, שמונעים ממנה ומבנה גישה לאוטובוס לבית החולים סורוקה, תשתכנע שכל זה נעשה כדי לשמור על זכותם לבטיחות ונגישות?

גם לכפרים הלא מוכרים שבהם כבר נסללו כבישי גישה, למשל א-זרנוג או אל-פורעה, האוטובוסים עדיין לא מגיעים. במקומות רבים אין לתושבים ברירה אלא ללכת קילומטרים בדרכי עפר ולתפוס את אחד הקווים המאספים בתחנות הכביש הראשי, שבשנים האחרונות חלק מהן אף בוטל - כך שכפרים נותרו מנותקים לחלוטין. אפליה זו אני פועלת לשנות.

כפעילה במועצה האזורית לכפרים לא מוכרים בנגב, אני פוגשת כל שבוע נשים בעלות שאיפות וחלומות פשוטים - כמו למצוא עבודה או להמשיך ללמוד. כולנו נולדנו לחברה שמרנית ומסתגרת, ובכל זאת שואפות להתפתח ולהצליח. אך כל עוד איננו יכולות אפילו לעלות על אוטובוס, ממשיך העולם להיסגר בפנינו. זה נכון במיוחד לפחות משכילות שבינינו, העוסקות בעבודות שלא מאפשרות מימון הסעות פיראטיות פרטיות.

אני מאמינה שאיננו צריכות להיות קורבנות של מציאות זו. אנחנו, כנשים וכאזרחיות עלינו לדרוש את זכויותינו, ולוודא שמשרדי הממשלה יפסיקו להפלות אותנו ויספקו לנו תחבורה ציבורית נגישה ויעילה, כזו המגיעה לכל אזרח. אני יודעת שאיננו היחידות המודאגות מכך שלנשים בכפרים הבלתי מוכרים אין עתיד כלכלי. גם בממשלה יודעים שיש בכך נזק לכלכלה ולמשק. אך בעת שבמשרדי הממשלה מודאגים, אנחנו לא רואות תוצאות בשטח. אין סיבה להמתין ל"הסדרת" מעמדם של כל היישובים, שתושלם רק בעוד שנים ארוכות, אם בכלל. במשרד התחבורה חייבים להכניס כבר עכשיו אוטובוסים לכל היישובים, גם לאלה שבהם יש רק דרכי עפר, ובמקביל לסלול ולהקים את התשתיות הדרושות לשירות איכותי ונגיש. לנו נמאס לחכות.

הכותבת היא רכזת תחום שוויון בתחבורה ובחינוך, המועצה האזורית לכפרים בלתי מוכרים בנגב

יוסרה אבו כף
ליאור מזרחי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות