ישראל נהפכה למדינה של קאסטות

נראה כי המינהל הציבורי המקצועי כפי שהכרנו אותו בעבר וכפי שמקובל בסטנדרט הבינלאומי של המדינות המפותחות, הולך ונעלם ■ בעשור האחרון מתמלאות שורות השירות הציבורי באנשי ה"קאסטות" הסקטוריאליות או בשלוחי מרכז הליכוד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פעילי ליכוד בגני התערוכה בתל אביב, 2015צילום: תומר אפלבאום

בפרוס השנה ה–70 לקיום המדינה, הגיעה העת לערוך חשבון נפש על דמותו של השירות הציבורי בישראל. בחינה כזו כבר נעשה לאחר תוכנית הייצוב של אמצע שנות ה–80, והיא באה לידי ביטוי ב"דו"ח קוברסקי" שפורסם באוגוסט 1989, ושליחו טרם נס. אמנם נעשו מאז על ידי ממשלות שונות ניסיונות להטמיע "רפורמות" במינהל הציבורי (לאחד מהם אף הייתי שותף באופן אישי), וגם הממשלה הנוכחית פעלה נמרצות ליישום מהלכים כאלה, אך בפועל לא חלו שינויים חיוביים של ממש.

אין ספק כי לנבחרי הציבור ולמשרתי הציבור הכפופים להם חלק נכבד בהישגי המדינה, ואלו ניכרים היטב גם כיום. עם זאת, הציבור הישראלי מתמודד עם מציאות שבה בתחומים רבים ישראל דומה יותר למדינת עולם שלישי מאשר לאחת המדינות המפותחות: רמת האמון במוסדות השלטון נמוכה; השירותים הציבוריים בינוניים במקרה הטוב (אם כי לא נופלים בהרבה מאלה של הסקטור המסחרי–פרטי); והתחושה הכללית היא כי משאבים ציבוריים רבים הולכים לאיבוד על מטרות לא ראויות, וכי במונחי תנאי עבודה ושכר המגזר הציבורי מתחזק ללא כל פרופורציה לממוצע הלאומי.

אולם מעבר לכל השאלות הקשורות לרמת היעילות ולתועלת שמציעה המערכת הציבורית, עולה יותר ויותר שאלת דמותו של המינהל הציבורי המקצועי במדינה – וזאת בעיקר על רקע הכיוונים שהממשלה הנוכחית דוחפת לעברם באופן נחרץ ונמרץ.

למעשה, נראה כי המינהל הציבורי המקצועי כפי שהכרנו אותו בעבר וכפי שמקובל בסטנדרט הבינלאומי של המדינות המפותחות, הולך ונעלם. במקומו מתעצב כאן, הלכה למעשה, שירות ציבורי של "קאסטות" נוסח הודו - המתנהל על פי קריטריונים לא רלוונטיים, שבראשם ההשתייכות לזרמים פוליטיים–אידיאולוגיים וקבוצות אינטרסים שונות, לצד התנהלות המבססת מערך שלם של "סידורי ג'ובים" לקרובים ולמקורבים.

אין משמעות הדבר כי לא נותרו עדיין בשירות הציבורי (ואינני מתייחס כאן לכוחות הביטחון, לאנשי ההוראה ולבתי החולים הממשלתיים) אנשים מקצועיים. אלה הם בעיקר "שרידי" הדור הישן, אך גם, פה ושם, מצטרפים צעירים - נלהבים וסמוקי לחיים - המגיעים מכל מיני "מסלולי" שירות ציבורי חדשניים, כמו גם אנשי מקצועות חיוניים ספציפיים - שלא ניתן לאתר בארסנל המפלגות ואנשי האמון. אולם ככלל, שורות הסגל הבכיר, רמות הביניים ואף הדרג הנמוך (הפקידות ומערכי השירות לציבור) חסומים בפני מי שאינו נמנה על שני הכוחות המרכזיים שאמונים כיום על הטיפול במינויים ועל איוש המשרות בשירות המדינה: מפלגות הקואליציה הסקטוריאליות (הבית היהודי, ש"ס, ישראל ביתנו ויהדות התורה) מחד, ומרכז הליכוד מאידך.

אני משוכנע שניתוח הנתונים מהעשור האחרון על המינויים לדרגות הבכירות (סמנכלי"ם, ראשי אגפים ומינהלים) ולדרגות הביניים (ראשי תחומים וכדומה) של משרדי הממשלה, יגלה כי השורות מתמלאות באנשי ה"קאסטות" הסקטוריאליות או בשלוחי מרכז הליכוד - תוך ניצול מתוחכם של שיטת המינויים ושימוש במשרות פטורות ממכרז, משרות אמון, חוזים אישיים ומשרות תקן. וכל זאת על רקע חולשתה וכישלונה האסטרטגי הנמשך של נציבות שירות המדינה. בצירוף העובדה שנבחרי ציבור בישראל נוהגים לעיתים קרובות שלא לעצב את מדיניותם על בסיס מחקר, שיקולים מקצועיים וראייה ארוכת טווח, אלא על פי גחמות פוליטיות קצרות מועד, המשמעות היא שאנו עלולים, לאורך זמן, לשלם מחיר יקר (תרתי משמע) על התפתחות אומללה זו באופיו של השירות הציבורי.

כמובן שיש להודות - בצער רב - כי כרגיל במצבים מסוג זה יש גם "מרוויחים": תעשיית המינויים והאינטרסים העסקיים–כלכליים של מרכז הליכוד פורחת, המפלגות הסקטוריאליות מצליחות ליישם את מדיניותן ביתר קלות (ועל הדרך גם לדאוג ל"אנשיהן") - לעיתים על חשבון צורכיהם של ציבורים גדולים במדינה - ואזרחים רבים שלמרבה הנוחות עטו על עצמם צבעים וגוונים פוליטיים חדשים ועזים, מתברגים בתפקידי מפתח במקום העבודה המתגמל ביותר בישראל. ראוי שגם היבט זה של הציבוריות הישראלית העכשווית ילקח בחשבון על ידי הבוחרים בהגיעם לקלפי.

הכותב שימש מנכ"ל בכיר במשרד השיכון וחבר בצוות הרפורמה במינהל הציבורי במשרד ראש הממשלה ברק

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker