החוק של פולקמן הוא רק תירוץ - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החוק של פולקמן הוא רק תירוץ

אם ח"כ רועי פולקמן מעוניין לקדם דירות מוזלות רבות באזורי הביקוש, הוא מוזמן להעמיד לכך מקורות מימון מתקציב המדינה

תגובות
תל אביב. מותר לבוא בדרישות לרשויות המקומיות, אבל בעולם, דיור מוזל נבנה בעיקר באמצעות מימון ציבורי מהשלטון המרכזי
תומר אפלבאום

במאמר שפירסם ב–TheMarker ("קודם לבנות דיור בר השגה — ואחר כך להתווכח על הפרטים הקטנים", 28 במארס), קרא ח"כ רועי פולקמן (כולנו) להתעלם מהחסמים שנותרו בפני השלטון המקומי, ולהתמקד בבניית דיור בהישג יד. לדבריו, בעקבות החוק שיזם, לשלטון המקומי יש "יותר כלים מאי פעם" ליצירת דיור מוזל. לכן לא צריך להתעכב יתר על המידה על נושאים כמו תנאי הזכאות, שייפתרו בהמשך.

הבעיה היא שפולקמן טועה, והחוק שלו לא יוביל לבנייה משמעותית של דיור בהישג יד, בעיקר משום שהוא אינו כולל מקור תקציבי של ממש. החוק החדש מאפשר תוספת זכויות בנייה, ללא כל מימון ממשלתי — ובכך מגלגל את בעיית המימון לרשויות המקומיות.

הרעיון של מימון דיור בהישג יד באמצעות תוספת זכויות בנייה לפרויקטים פרטיים, שנקרא איזור מכליל, הוא כזה: העירייה מאפשרת בנייה נוספת על זו שהיתה מאפשרת בתנאים רגילים, היזמים מממנים את הבנייה תמורת דירות נוספות במחירי שוק או השכרת הדירות המוזלות, ואין צורך לממן בכסף ציבורי את הבנייה המוזלת.

הבעיה הגדולה היא במבחן התוצאה. איזור מכליל מוסיף מעט מאוד דירות בערים שבהן הוא פועל. בדו"ח שהוכן עבור עיריית ניו יורק ניתן לראות כמה דירות נוספו באמצעות תוכניות כאלה בכמה ערים גדולות. המספרים נעים בין כ–100 דירות בכל שנה (סן פרנסיסקו ובוסטון), לבין דירות בודדות בלבד בכל שנה (סיאטל, דנבר, וושינגטון הבירה). מדובר בערים שבהן יש מאות אלפי דירות, ואלפי דירות חדשות נבנות בהן בכל שנה. בניו יורק, עיר של 8.5 מיליון תושבים, נבנו כך כ–280 דירות בשנה במסגרת איזור מכליל במשך עשור.

ממה נובעת התרומה העלובה של איזור מכליל למלאי הדירות? בסופו של דבר, התוכניות האלה מאפשרות ליזמים פרטיים לכלול דירות מוזלות בבניין שלהם. למעשה, האיזור המכליל הוא מס שגובה העירייה מהיזמים — היטל ציבורי שניתן בתמורה לאישור הפרויקט. גם אם המס הזה מוצדק לחלוטין (לדעתי, הוא כן), צריכים להתקיים שני תנאים חשובים כדי שהוא ייגבה: ראשית, הפרויקט צריך להיות משתלם ליזם גם לאחר המס החדש. התנאי הזה מגביל דיור בהישג יד לאזורי ביקוש ולפרויקטים מיוחדים עם רווח יזמי גדול מהרגיל. שנית, אם העירייה יכולה לגבות מס נוסף, היא מוותרת על שימושים אחרים במס, כמו בניית גני ילדים. בגביית היטלי ההשבחה העירייה תשלם מחיר נוסף על הדיור המוזל: התושבים דורשים שירותים עירוניים, אך בניית הדירות אינה מוסיפה דבר לתקציב הפיתוח העירוני.

מותר לבוא בדרישות לרשויות המקומיות בענייני דיור. אבל בעולם, דיור מוזל נבנה בעיקר באמצעות מימון ציבורי מהשלטון המרכזי — דרך סובסידיות והלוואות, או הטבות מס. תקציב עיריית תל אביב, על כל עושרה המדובר, הוא כ–6 מיליארד שקל בשנה, ושל הממשלה — 460 מיליארד שקל. יש טעם לפגם בכך שיו"ר סיעתו של שר האוצר מצפה מראשי ערים "לקדם את בניית הדיור המוזל בהיקף משמעותי, במקום לחפש תירוצים". החוק הזה הוא התירוץ. אם פולקמן מעוניין לקדם מספר משמעותי של דירות מוזלות באזורי הביקוש, הוא מוזמן להעמיד לכך מקורות מימון מתקציב המדינה, כמקובל בכל מדינה מתקדמת.

הכותב הוא דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות