האנכרוניזם של דוד חודק - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האנכרוניזם של דוד חודק

רצוי שחברות וגופים עסקיים ייבחנו לא רק בשורת רווח או הפסד, אלא גם בתרומתם לחברה שממנה הם יונקים את הצלחתם

6תגובות
חבילות שי של עמותות
דודו בכר

לא פעם אנו נתקלים בבעלי עניין ודעה שחיים בעולם האתמול. כך השתקף במאמרו של עו"ד דוד חודק "חברות, הפסיקו לתרום. זה מסוכן" (22 במארס, TheMarker), שקרא לחברות ולתאגידים — צריך לקרוא כדי להאמין — להפסיק לתרום.

אמירה כזאת, כשהיא באה מאחד מחשובי עורכי הדין בתחום הממשל התאגידי, אינה יכולה שלא לקומם. מעבר לכך שהיא לא משקפת את הערכים היהודיים שרובנו גדלנו והתחנכנו על פיהם, כגון ערבות הדדית, נתינה, חמלה ואמפתיה לחלש ולנדכא, נראה שחודק לא חי על כדור הארץ בשלושת העשורים האחרונים, שבהם אחריות חברתית של תאגידים השתרשה כתפישה מחייבת.

אחריות חברתית זו היא לא רק תרומה כספית גרידא, אלא מכלול שלם — האופן שבו הארגון משקלל שיקולים חברתיים סביבתיים, כלכליים ואתיים, בדרך להשגת הצלחה לטווח ארוך. המנהלים והעובדים בחברה העסקית מביאים כיום בחשבון את הציפיות של כלל בעלי העניין הרלוונטיים (בעלי מניות, עובדים, צרכנים, ספקים, שלטון, אזרחים וסביבה).

כדי להצדיק את גישתו, חודק מצטט את הכלכלן מילטון פרידמן, הקובע כי תכליתם של תאגידים עסקיים היא למקסם את רווחיהם של בעלי המניות, וכי אין מקום לקדם אינטרסים של בעלי עניין אחרים. אך במאה ה–21 השתנה החוזה החברתי שתמך בטענתו של פרידמן (וביתר הטיעונים הליברליים הקלאסיים), ונורמות חדשות ותפישות הפעלה מתקדמות תפסו את מקומם. לפיהן, על פירמות לגלות רגישות חברתית ולתרום לחברה שבה הן פועלות, מה גם שפרקטית הן חייבות לנווט את עצמן בסביבת עבודה מורכבת, שבה חוקי המשחק מתעצבים דרך משא ומתן עם בעלי עניין המושפעים מפעילות הפירמה.

חודק משתמש בטיעון שלפיו הטיפול בבעיות חברתיות הוא תפקידה של הממשלה בלבד. אך כדי שכלכלה חופשית תתפקד היטב, רצוי שהמיסוי יהיה נמוך ושתקציב הממשלה יהיה מרוסן. משום כך יכולתה של הממשלה לפתור את כל הבעיות החברתיות היא מוגבלת. כולנו עדים לכך שהמדינה מתקשה לחלץ מהעוני שכבות חברתיות שבהן העוני הוא כבר נחלת הדור השני והשלישי. אלה שהרוויחו בזכות ההזדמנות שנתנה להם הכלכלה החופשית הם אלה שצריכים לפעול כדי להקטין את השפעתם של חסרונותיה.

פעילות כזו צורכת אמנם משאבים, אך היא מסייעת לשיפור התדמית והמוניטין של החברה העסקית. כמה מחקרים שנעשו בתחום, כולל בישראל, מצאו שיישום אחריות חברתית מעלה את ערך הפירמה. במחקר שנערך באוניברסיטת בר־אילן, למשל, נמצא כי צירוף חברה ל"מדד מעלה לאחריות חברתית" מעלה את ערך מניותיה. במלים אחרות, אחריות חברתית היא גם כלי ליצירת יתרון תחרותי.

נכון ורצוי שכל תאגיד יבחן את תרומתו היטב ויקיים מגנון בקרה ופיקוח פנימי על תרומות כדי שאלה יגיעו לארגונים ולעמותות הראויות לכך, אך מכאן ועד הטענה כי תרומה היא עניין מסוכן, המרחק גדול.

תרומה לחברה ולקהילה היא עניין חיוני. היא חלק ממהלך רחב יותר שיאפשר לכולנו לחזור ולהיות "חברת המופת" שלה שאפו מכונני המדינה — חברה שמקדמת לכידות חברתית וסולידריות חברתית. חברה שבה החזקים מגלים אחריות כלפי החלשים שבתוכה. לכן, רצוי שחברות וגופים עסקים ייבחנו לא רק בשורת רווח או הפסד, אלא בתרומתם או אי־תרומתם לחברה שבקרבה הם מנהלים את הפעילות העסקית וממנה הם יונקים את הצלחתהם.

תצא מכאן הקריאה לחברות העסקיות ולתאגידים — המשיכו לתרום. זה הכרחי, זה נכון, זה מוסרי, וזה עושה טוב לעסקים. זה גם עושה טוב למנהלים ומאפשר להם להציב דוגמה אישית בדרך לחברה בריאה יותר.

הכותבת היא מנהלת שותפה בפירמת עורכי הפטנטים לוצאטו את לוצאטו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות