חניה חינם בתל אביב? נחשו מי משלם על זה

לפי הערכה שמרנית של 1,200 שקל לשנה עבור הזכות לחניה — העירייה מוותרת על הכנסה של 270 מיליון שקל בשנה

יונתן סורוצקין
יונתן סורוצקין
תמרור חניה בתל אביב. חניה "חינם" היא סבסוד של חניה על ידי מי שאין לו מכוניתצילום: דן קינן
יונתן סורוצקין
יונתן סורוצקין

לעיריית תל אביב־יפו יש נכס סודי שאינו מופיע כלל בספרי החשבונות של העירייה. זו מסרבת לדון בעניין או לאמוד את שווי הנכס. מדובר בזכות לחניה חינם וההנחה לחניה בחניוני העירייה, שאותן מעניקה העירייה לתושביה.

באופן תמוה, מתן הזכות לחנות בחינם והסבסוד המקביל של חלופות לרכב פרטי אינם נתפשים בישראל דברים סותרים. על פניו, המדיניות הממשלתית, התכנונית והעירונית פועלות לצמצום השימוש ברכב פרטי, המדינה סוללת נתיבי תחבורה ציבורית בין־עירוניים ומטרופוליניים, מקימה חניוני "חנה וסע", מעודדת בעלים של מכוניות להשאיר אותן בפאתי הערים, משקיעה מיליארדים בסבסוד תחבורה ציבורית, וסוללת רשת רכבות ורכבות קלות ענפה. המדינה גם מטילה מסי קנייה, בלו ואגרות על בעלים של כלי רכב. מתן חניה חינם לתושבים מנוגדת לחלוטין לפעילות הנרחבת לצמצום השימוש ברכב פרטי.

חמור מכך, ויתורה של עיריית תל אביב על תמלוגים בגין שימוש בנכס שלה פוגע ביכולתה להשיג את יעדיה על פי סדר עדיפות הגיוני, וגורם לכפיית סבסוד צולב של בעלי המכוניות על ידי תושבים חסרי מכונית ובתי עסק. דווקא אנשים שוויתרו על רכב משל עצמם ומשתמשים בתחבורה הציבורית נענשים, ונאלצים לסבסד את בעלי המכוניות.

לאור העובדה שהעירייה מחזיקה כ–230 אלף מקומות חניה, שאותם היא מחלקת לבעליהם של 227 אלף כלי רכב רשומים בעיר, לזכות לחניה חינם יש עלות אסטרונומית. אם נסתפק בהערכה שמרנית של 1,200 שקל לשנה בעבור הזכות לחניה — העירייה מוותרת על הכנסה של 270 מיליון שקל בשנה. סכום זה יכול היה לשמש להורדת הארנונה בגובה של 450 שקל בשנה לכל משק בית בתל אביב.

כלומר, אם העירייה היתה גובה כסף בעבור הזכות לחנות לפי הערך האמיתי של מקום החניה, לקופתה (או יותר נכון, זו של תושביה) היו נוספים 270 מיליון שקל בשנה. במצב כזה, אם מישהו היה מציע לקחת את הסכום מהתקציב ולהעניק אותו לבעלי כלי הרכב בעיר, היתה פורצת מהומה. המציע היה מתויג כמחלק מתנות לעשירים או מקדם אג'נדה מזהמת ולא ירוקה. ואולם מכיוון שמדובר בסטטוס קוו, אף אחד אינו מערער על סדרי בראשית ועל "זכות היסוד" של התושבים לחניה.

כאשר היא מסבסדת בעלי מכוניות מכיסם של אלה שבאמת מעוניינים לוותר על הרכב הפרטי העירייה פועלת בניגוד מוחלט לאינטרס של עצמה, של תושביה, של הסביבה ושל המדינה. אם כן, מהו הפתרון לכך?

צריך לבצע מכרז עבור הזכות לחנות בצורה חופשית בכחול־לבן בכל אחד מ–230 אלף מקומות החניה שבבעלות העירייה. 230 אלף ההצעות הגבוהות ביותר ישקפו את השווי האמיתי של זכויות החניה. תיאורטית, אפשר גם לבצע מכרז מתוחכם יותר עם חלוקה לאזורים, לשעות, למשך הזכאות ושאר העדפות של לקוחות, שהיו ממקסמים עוד יותר את התקבולים ואת הערך של הזכות לחניה.

את מאות מיליוני השקלים שיגויסו אפשר לנתב להנחה משמעותית בארנונה, לשיפור העיר, להגשמת מטרות העירייה, לחינוך, לרווחה או לתשתיות. כל אחת מהאופציות האלה תשרת בצורה טובה יותר את תושבי העיר.

ובאופן כללי, כדאי שנלמד להתרחק מתרבות ה"חינם". חינם זה תמיד כסף של מישהו אחר. חניה "חינם" היא סבסוד של חניה על ידי מי שאין לו מכונית. צהרון "חינם" הוא מיסוי על רווקים ופנסיונרים. קרקעות "חינם" למישהו הן מיסוי על שאר האוכלוסייה. בריאות חינם, דיור חינם, תחבורה חינם, כבישים חינם — זו בסך הכל גרסה מכובסת ליותר מסים.

הכותב הוא חוקר במחלקה הכלכלית בפורום קהלת

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ