הכוונות הטובות של התעשיינים עלולות להמיט אסון על הביטוח הסוציאלי בישראל

התאחדות התעשיינים אמנם העלתה את בעיית ההכנסה לקשישים עניים על סדר היום - אך עליה גם לדרוש מהממשלה לממן את פתרון הבעיה מתקציבי הרווחה, ולא מתוך מערכת הביטוח

מיכל קורא
מיכל קורא
הקצבאות לקשישים עניים בישראל נמוכות בהשוואה למדינות OECD
גן העיר ראשון לציון. הקצבאות לקשישים עניים בישראל נמוכות בהשוואה למדינות OECDצילום: עופר וקנין
מיכל קורא
מיכל קורא

בנובמבר האחרון הציג יו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, את תוכנית הוועדה לזקנה ראויה. הוועדה, שבראשה עמד פרופ' איתן ששינסקי, מציעה להגדיל את קצבאות הזקנה לקשישים עניים, כלומר כאלה שאין להם מקורות הכנסה אחרים מלבד קצבאות הביטוח הלאומי, בכ-2.6 מיליארד שקל בשנה.

לפי התוכנית, המעסיקים יישאו במחצית העלות באמצעות העלאת דמי הביטוח הלאומי המוטלים עליהם, ואת היתרה תשלים המדינה. בינואר כבר הוגשו שלוש הצעות חוק פרטיות שמבקשות להסדיר את ההמלצות במסגרת חוק הביטוח הלאומי.

זאת ללא ספק מטרה ראויה, שהרי ידוע לכל כי קצבאות הזקנה בישראל נמוכות בהשוואה למדינות OECD ואינן מאפשרות קיום בכבוד למי שאין לו הכנסה משמעותית נוספת (כמו קצבת פנסיה תעסוקתית). אלא שכדרכן של כוונות טובות — הן עלולות להוביל, אם לא לגיהנום, לפחות לכאוס בקצבאות הזקנה ולערעור יציבותו של המוסד לביטוח לאומי כמוסד של ביטוח סוציאלי.

השאלה הראשונה העולה מהצעת הוועדה היא מי בעצם ישלם את הגדלת הקצבאות לקשישים עניים, ובמלים אחרות: אל מי תגולגל העלאת דמי הביטוח? שכן, מהו בעצם הביטוח הסוציאלי? זהו תשלום שהוא חלק מחבילת התגמול שמקבל העובד תמורת עבודתו. מעורבותם של המעסיקים בתשלום דמי הביטוח צמחה באופן היסטורי מתוך תפישה שלפיה בנוסף לשכר, תגמול העובד צריך לכלול גם הגנה ביטוחית למקרים שבהם אפשרות העבודה וההשתכרות שלו נפגעת — כמו במקרים של מחלה, נכות, פיטורים או פרישה.

הצעת הוועדה להעלות את חלקו של המעסיק בדמי הביטוח, ולהשתמש בכספים למימון קצבאות לקשישים עניים במקום למימון ההגנה הסוציאלית של עובדיהם, מפירה אם כך את אחד העקרונות הבסיסיים שמאחורי מעורבות המעסיקים בתשלום דמי הביטוח הסוציאלי. יתרה מזאת, בקרב הכלכלנים מקובלת ההנחה שחלקו של המעסיק בדמי הביטוח מגולגל בסופו של דבר על העובד, ומתבטא בשכר נמוך. יש לשער שלפחות חלק מנטל המימון של הצעת המעסיקים יפול על כתפי ציבור העובדים — מבלי שקולם בדיון זה הוצג או נשמע.

אם תעשייני ישראל מבקשים לקום ולעשות מעשה פילנתרופי ולהרים תרומה לטובת קשישים עניים — מדוע שלא יתכבדו ויגדילו, למשל, את מס החברות?

בחברה שבה הביטחון הכלכלי תלוי במידה רבה במעמדו של הפרט בשוק העבודה וביכולת ההשתכרות שלו, רוב האוכלוסייה (ולא רק הקבוצות המוחלשות) מאוימת ממצבי חיים הפוגעים ביכולת ההשתכרות (למשל מחלה, פיטורים, זקנה או פרישה). מערכת הביטוח הסוציאלי, כאמור, היא אחד המנגנונים שנועדו לתת מענה לחוסר ביטחון זה, ובשונה מתוכניות סעד (כמו הבטחת הכנסה, קצבת נכות או קצבת הזקנה הראויה האמורה) לא חלה על העובד החובה להוכיח את נזקקותו לביטוח סוציאלי. ההשתתפות במימון דמי הביטוח (של העובד ושל מעסיקו) אמורה להבטיח לכל אחד את הזכות ליהנות מהגנה סוציאלית מיד — לא בעתיד ולא בתנאי שיידרדר למצב של עוני ומצוקה כלכלית מוכחת.

חשיבותן של תוכניות הסעד השונות אינה מוטלת בספק. אלה נועדו לספק מענה ישיר לבעיות של עוני ומצוקה כלכלית. ואולם אף שמערכת הביטוח ומערכת הסעד תומכות ומשלימות זו את זו, ההבחנה ביניהן חיונית ואין לטשטש בין השתיים.

התוכנית האמורה לקצבה ראויה מטשטשת את הגבולות בין שתי המערכות המשלימות. בהצעה להפנות את דמי הביטוח למימון תוכנית במערכת הסעד, המעסיקים לא רק מערערים את העיקרון שלפיו דמי הביטוח שייכים למבוטחים ומיועדים להגנתם, אלא גם מערערים את הלגיטימיות של מתן הגנה סוציאלית שאינה מותנית בהוכחת עוני ונזקקות.

טוב עשתה התאחדות התעשיינים שהעלתה את בעיית ההכנסה לקשישים עניים על סדר היום. ואולם אם טובת הציבור עומדת לנגד עיניה, עליה לדרוש מהממשלה לממן את פתרון בעיית הקשישים מתקציבי הרווחה ולא מתוך מערכת הביטוח.

בתקופה שבה הגדלת דמי הביטוח העומדים לרשות המערכת הביטוחית היא צעד הכרחי לאיזון המערכת, מוטב לתעל את ההצעה המבורכת של המעסיקים להעלאת דמי הביטוח אל מטרתם המקורית של דמי הביטוח האלה — הבטחת הביטחון הסוציאלי של העובדים. כך יופחת גם הנטל מתקציב המדינה (שמפצה כיום על אובדן ההכנסות ממעסיקים) וישוחררו משאבים נוספים לסבסוד קצבאות ראויות לקשישים, שהכנסתם אינה מאפשרת קיום בכבוד.

ד"ר קורא היא חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, וחוקרת את הכלכלה הפוליטית של מדינת הרווחה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker