ארבעה פועלי בניין נהרגים בשבוע, ולאיש לא אכפת - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ארבעה פועלי בניין נהרגים בשבוע, ולאיש לא אכפת

דמיינו את עשרות הפועלים ההרוגים ואלפי הפצועים בכל שנה, ואז דמיינו שכולם יהודים. האם מישהו ייקח אחריות?

16תגובות
תאונת עבודה באתר בנייה באשדוד. תרבות גלגול האחריות בישראל מגיעה לשיאה בעולם הבנייה
אילן אסייג

פועל בניין נוסף נפל אל מותו מקומה עשירית בעמק הירדן. פועל אחר נקבר תחת הריסות בניין בירושלים. בפתח תקוה, פועל שלישי נמחץ למוות על ידי תבנית שנפלה עליו מקומה 24. פועל אחר נהרג מפיגומים שקרסו בבית מגורים ביישוב טמרה. ארבעה פועלי בניין נהרגו רק בשבוע וחצי האחרונים, וזאת בלי לדבר על הפצועים שאותם אף אחד לא סופר. ומה לגבי ה"כמעט"־תאונות? הפועלים שכמעט נופלים, כמעט נמחצים, נתלים בין שמים וארץ וחייהם ניצלים באורח נס — מי מדבר עליהם? מי הפונקציה במדינת ישראל שאחראית על תחקור ליקויי הבטיחות באתרי הבנייה לצורך מניעתם? אגלה לכם סוד: אין כזאת.

אמנם בשנה האחרונה נכתב לא מעט בעיתונות היומית על הבטיחות הלקויה באתרי הבנייה, אבל כמעט כלום לא נעשה בפועל. נכון, באחרונה אוישו 22 תקנים נוספים של פקחי בנייה, שיחד עם 18 הפקחים הקיימים אמורים לבצע אכיפה על 13 אלף אתרי בנייה בישראל. נשמע לכם מספק? זאת בדיחה עצובה. כמו כן, אחרי מכבש לחצים שהופעל בכמה זירות, העלו לבסוף בינואר את סכומי הקנסות על מפגעי בטיחות באתרים. עם הקנס, אגב, בחלק מהמקרים מוצאים צווים לסגירה מיידית של אתרי הבנייה, אבל אלה לא נאכפים, ובאתרים ממשיכים לעבוד. מים מתחת לגשר.

ומי ייקח אחריות? מי ישים סוף לקטל הבלתי־נתפש באתרי הבנייה? תרבות גלגול האחריות בישראל מגיעה לשיאה בעולם הבנייה. היזמים מגלגלים אחריות לקבלנים, הקבלנים למנהלי הפרויקטים, מנהלי הפרויקטים למנהלי העבודה, ומנהלי העבודה מסוגלים להאשים את הפועלים עצמם. ובממשלה? משרד הבינוי והשיכון, שבעצמו יוזם בנייה בישראל, מגלגל את האחריות למשרד העבודה והרווחה. משרד העבודה מפנה את האש למשרד האוצר, שלא מעביר תקציבים לטיפול בנושא. במשטרה חושבים לפתוח מחלקה שתעסוק בנושא, אבל זו דורשת תקציב ייעודי, והרי אין לנו עודפים תקציביים לטיפול בסוגיה כל כך אקוטית.

במרכז הסרט המבוסס על הרומן "עת להרוג" של ג'ון גרישם עומד משפט נגד קארל לי היילי, אדם כהה עור ממיסיסיפי, שמואשם ברצח שני בחורים לבנים שאנסו את בתו בת ה–10. בנאום הסיכום של ההגנה, הסנגור של היילי מבקש מהמושבעים הלבנים לעצום את עיניהם ומספר להם בפרטי פרטים את סיפור האונס הברוטאלי. מפניהם של המושבעים אנחנו למדים כי אף לא אחד מהם מצליח להישאר אדיש לנוכח הסיפור הנורא. בסיום שואל אותם הסנגור: "אתם יכולים לראות אותה? אני רוצה שתדמיינו אותה לנגד עיניכם", ואז עוצר לכמה שניות, ומוסיף: "ועכשיו דמיינו שהיא לבנה".

אני מבקשת מכם לעצום את העיניים ולצייר בדמיונכם את דמותם של עשרות הפועלים ההרוגים ואלפי הפועלים הפצועים בכל שנה ושנה. דמיינו את ההוא שנפל מקומה שביעית, את ההוא שנמחץ, ההוא שנדרס, ההוא שנקבר תחת הריסות. דמיינו את זה שנכרתה לו רגל, שאיבד את הראייה, שאיבריו רוסקו, את זה שנדרש לו תהליך שיקומי של שנים רק כדי לחזור לתפקוד נורמלי. דמיינו את המשפחות שלהם, שעולמן קרס עליהן.

עכשיו, דמיינו שהם כולם יהודים ישראלים. האם מישהו הפעם דווקא כן היה לוקח אחריות? האם חומת האדישות היתה נפרצת?

הכותבת היא סמנכ"לית המועצה הישראלית לבנייה ירוקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות