אגדה ושמה: "היעדר אבטלה"

מדד האבטלה הוא מדד חשוב, אך כבר שנים רבות שהוא אינו מראה את התמונה המלאה — כמו אילו עבודות מחכות למובטלים

גיא פדה
גיא פדה
פאב האב
חלל עבודה בבר רוזה פארקס תל אביבצילום: מוטי מילרוד
גיא פדה
גיא פדה

האגדה מספרת שאין בישראל אבטלה. לא שאין בכלל, אך שיעורה כה נמוך, שבפועל כל אדם שמחפש עבודה ימצא אותה, והמובטלים הם ברובם אנשים שנמצאים "בין עבודות". בסוף ינואר אף התבשרנו שהאבטלה בישראל הגיעה לרמה הנמוכה ביותר זה 40 שנה.

לפי אותה אגדה, במצב של תעסוקה מלאה אין בעיה בכך שמפעלים נסגרים מדי פעם, או שחברות גדולות מתייעלות ומפטרות עובדים — שכן יש שפע של מקומות עבודה, ואלה שפוטרו יוכלו למצוא פרנסה חלופית תוך זמן קצר. בעולם אגדי זה גם יש לכל עובד כוח מיקוח רב מול מקום העבודה שלו, שכן שפע אפשרויות התעסוקה מאפשר גם לעובד זוטר ולא־מאוגד לעזוב מקום עבודה שאינו מציע לו תנאים נאותים בעיניו, ולעבור לעבודה אחרת.

עד כאן עולם האגדות. אף שנתוני האבטלה בישראל מראים שזאת מציאות חיינו, סביר להניח כי אחרים חווים מציאות שונה. מניין נובע הפער? מכך שהנתון של אבטלה והמשמעות המקובלת שלו לא התעדכנו עם השינויים לאורך השנים במבנה שוק העבודה. התיאוריה הכלכלית המקובלת על תעסוקה מלאה עוצבה בעידן התעשייתי, שבו רוב האנשים עבדו במשרות מלאות; בעבודה ארוכת טווח; עם שכר קרוב לממוצע או אפילו גבוה ממנו; ותנאים סוציאליים — כולל צבירה של ותק במשכורת. בישראל של היום, כבחלקים גדולים מהעולם המערבי, שוק העבודה כבר אינו נראה כך.

נכון ל–2016, אחד מכל שבעה עובדים מועסק במשרה חלקית — ומספיק שאדם יעבוד שעה בשבוע כדי שייחשב סטטיסטית כמי שאינו מובטל. בנוסף, שכירים רבים עובדים במשרות ארעיות, כלומר כאלה שהעבודה בהן קצובה מראש בזמן. לרוב מדובר במספר חודשים לכל היותר, ועד היום מדינת ישראל אפילו לא אספה ופירסמה נתונים על היקפה של צורת העסקה זאת. עבודות אלה, הן החלקיות והן הארעיות, משלמות לרוב שכר נמוך משל משרה מלאה, מספקות פחות תנאים סוציאליים ואין בהן ביטחון תעסוקתי ארוך טווח.

במלים אחרות, כאשר מדברים על מציאות של 96% תעסוקה — המציאות הסטטיסטית בישראל — סופרים עובדים במשרות מלאות עם ותק וקביעות, שמרוויחים גם פעמיים ושלוש פעמים את השכר הממוצע, יחד עם מלצרים, שומרים בקניונים ובבתי ספר ועובדי חקלאות. לראיה, משנת 2000 יש עלייה עקבית בשיעור העובדים שנמצאים מתחת לקו העוני, וב–2005–2015 עלה שיעור המשפחות, עם שני מפרנסים או יותר, שנמצאות מתחת לקו העוני ב–60%. כלומר, עבודה כבר אינה מחלצת מעוני כפי שהיה נכון לפני 40 שנה, וכפי שחסידי התיאוריה הקלאסית בכלכלה נוטים עדיין לחשוב.

בניגוד למצב התיאורטי של תעסוקה מלאה, במציאות הישראלית העכשווית, אדם בן 50 שפוטר ממפעל שבו עבד רוב חייו הבוגרים יתקשה למצוא חלופה שוות ערך. הוא יוכל כנראה למצוא עבודה כשומר בשכר מינימום או להתנסות בשירות לקוחות טלפוני. במציאות שבה השכר החציוני הוא כ–7,000 שקל ברוטו בחודש, סביר שהוא ימצא עבודה בשכר שהוא מתחת לחציון, וזאת תהיה ככל הנראה משרה חלקית או אפילו ארעית. זאת עדיין עבודה? כן. העובד מקבל משכורת כלשהי? כן. אך האם זאת אלטרנטיבה סבירה ומספקת לאנשים שאיבדו או עלולים לאבד את מקום עבודתם הקודם? בהחלט לא.

מה המסקנה, אם כך? ראשית, המדינה צריכה להגן על מקומות עבודה, להשתדל למנוע קריסה של עסקים ואף לפעול באופן אפקטיבי לייצר חלופה מקומית לעסקים שקרסו או פיטרו עובדים. שנית, צריך איגודי עובדים שיילחמו בשביל האינטרסים המשותפים של העובדים. שלישית, נתונים סטטיסטיים כשלעצמם אינם מלמדים מספיק על המציאות. מדד האבטלה הוא מדד חשוב, אך כבר שנים רבות הוא אינו מראה מה שמקובל לחשוב שהוא מראה, ולכן השאלה איזו עבודות ממתינות למובטלים חשובה לא פחות מהשאלה אם יש עבודה במשק.

הכותב הוא עמית בתוכנית "דרך" של קרן ברל כצנלסון

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ