זה עלול להיות קטלני: למה אנחנו בודקים את הסלולר כל כמה דקות

דמיינו שכל מלה שלכם זוכה להשתאות ולמחיאות כפיים. זה בדיוק מה שמוחנו חווה בסביבה הדיגיטלית ■ כשחולפות דקות בלי שנשמע צליל מהנייד זה מוביל לחוסר נוחות, לבדיקה מתמדת ואף לדימיונות על צלילים ורטט

לירז מרגלית
לירז מרגלית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סלולר
צילום: AP

באחרונה פורסמה כתבה על קבוצה של כמה מהעובדים הראשונים של פייסבוק וגוגל, שהזדעזעו מההשפעות השליליות של הרשתות החברתיות והסמארטפונים, והחליטו להתאגד בגוף חדש שיוצא נגד החברות שהם בעצמם עזרו להקים. מטרת הארגון היא לחנך תלמידים, הורים ומורים לגבי הסכנות הטמונות בטכנולוגיה. "אנחנו היינו בפנים", אמר טריסטן האריס - לשעבר הממונה על האתיקה בגוגל - שעומד בראש הארגון החדש. "אנחנו יודעים מה החברות מודדות, איך הן מדברות, אנחנו יודעים איך ההנדסה עובדת".

אז איך ההנדסה עובדת?

נהוג לחשוב שאנחנו מכורים למכשיר הסלולרי, אך ההתמכרות היא לא למכשיר אלא למה שהמכשיר מייצג עבורנו. זה הוא עולם שבו אני יכול להיות במספר מקומות בו זמנית, לחלק את הקשב, לשלוט באינטראקציה, להיעלם, למחוק, לערוך או לשוחח עם מספר חברים במקביל. הנייד מעניק לי אשליה של שליטה - כאילו ניתן לי להחליט היכן למקד את הקשב בכל רגע נתון - אך בפועל האפליקציות מצויות במאבק מתמיד על תשומת הלב שלנו, והן אלו שתכרענה. מאבק זה עובר דרך הצרכים הפרימיטיביים והבסיסיים ביותר שלנו, ומאפשר למוחנו לחוות סוג חדש של עוררות שהמציאות הפיזית לא יכולה להתחרות בה.

הנייד מספק חיזוק על כל פעולה שאנו מבצעים, ומתגמל את המערכת הפסיכולוגית שלנו באורות, צלילים וצבעים. בסביבה הטבעית שלנו אנחנו אף פעם לא נתונים במצב שבו קיימים כל כך הרבה חיזוקים חיוביים להתנהלותנו. דמיינו מצב שבו כל מילה שאתם מוציאים מהפה זוכה להשתאות, וכל צעד מלווה במחיאות כפיים. זה בדיוק מה שמוחנו חווה בסביבה הדיגיטלית. 

העיקרון פשוט. קבלת פידבק משמעותי בתגובה לפעולה מעודדת התנהגות חזרתית, אם לא כפייתית, בדיוק כמו אינטראקציה עם מכונת הימורים (slot machine). אתה מושך את הידית ומקבל חיזוק - המכונה מגיבה בהבהובים, מוסיקה ולעתים גם תגמול כספי. הצפייה לתגמול גורמת לנו לחזור על פעולה זו שוב ושוב.

הנאה רבה מדי עשויה להיות קטלנית

המשיכה שלנו לסוג כזה של פעולות מיוחסת לנוירוטרנסמיטור דופמין. חשיבותו של הדופמין התגלתה במקרה. ב-1954 השתילו ג'יימס אולדס ופיטר מילנר, חוקרי מוח קנדיים, אלקטרודה במוחן של חולדות. מיקומה המדויק של האלקטרודה היה מקרי לחלוטין, כיוון שבאותה תקופה היה המבנה האנטומי של המוח בגדר תעלומה. הסתבר שהמחט הוחדרה בסמוך לגרעין הנסמך (נוקלאוס אקומבנס) - אותו אזור במוח המעורר בנו תחושת עונג (בעת אכילת שוקולד, קיום יחסי מין או האזנה לשיר אהוב). האלקדרודות שהוחדרו העבירו זרם חשמלי חלש, והחולדות, בתגובה לגירויים החוזרים, איבדו עניין בכל דבר. בין היתר הן הפסיקו לאכול ולשתות והתנהגות החיזור שלהן נפסקה לחלוטין. במקום זה, הן שכבו מצונפות בפינת הכלוב משותקות מעונג, ובתוך ימים ספורים נפחו כל החולדות את נשמתן. הן סבלו מעודף דופמין, אך לימים הסתבר שלדופמין יש פונקציות משמעותיות יותר מלגרום לנו אושר.

הסיפור האמיתי מאחורי הדופמין

מכונת הימורים באטלנטיק סיטי

רגישות תאי הדופמין לתגמולים מאפשרת להם לנבא אירועים עתידיים. מטרתם העיקרית היא להבין אילו פעולות מבשרות את בואו של התגמול. לאחר מספר פעמים שבהן התינוק שומע את אמו פוסעת במסדרון לשמע בכיו, הוא מפנים דפוס שעל פיו בכי נענה בתגמול חיובי (אמא). רמות הדופמין במוחו יעלו בכל פעם שהדפוס הקיים יישמר, אך במידה שהאם לא תגיע - רמות הדופמין יירדו והמודל הנוכחי יתעדכן ויותאם לשינוי במצב. מכאן שמם הנוסף של התאים הללו - תאי ניבוי.

כאן מגיעה תפנית שהדהימה את חוקרי המוח והפסיכולוגיים. בתחילת שנות השמונים, שולץ - אחד מחוקרי מחלת הפרקינסון (שחוסר דופמין מעורב בתסמיניה) - בחן את השפעתו של הדופמין במוחם של קופים, והבחין כי לאחר שקופים למדו להתנות צליל עם מיץ תפוחים ממותק, העלייה המשמעותית בירי הדופמין נרשמה למשמע הצליל, אך ירדה בעת קבלת התגמול. זה לא התגמול שמעורר את פעולת הדופמין - הדופמין נמצא בשיאו דווקא רגע לפני קבלת התגמול.

במלים אחרות, אנו מתרגשים בציפייה לתגובה יותר מאשר עם קבלת הדבר שחשבנו שרצינו. כך, רמות דופמין גבוהות נמדדו בעת מחשבה על פריט שהנבדקים התעתדו לקנות, אך ירדו בעת רכישתו, וכן עלו בעת תכנון טיול וירדו בזמן הטיול. הסיפוק האמיתי בחוויה מתחיל לפני שהיא מתרחשת. אם נשווה זאת לאינטראקציה שלנו עם הנייד, הסיפוק האמיתי הוא בקבלת ההתראה עוד בטרם בדקנו מה טיבה.

התגמול מענג יותר ככל שהוא מפתיע יותר

אף שתאי הדופמין מגיבים כאשר זיהו תבנית מוכרת, הם מתרגשים ביתר שאת מתגמולים בלתי צפויים (פי שלושה או ארבעה; נמדד על פי עוצמת הירי הדופמינרגי). במלים אחרות - התגמול מענג יותר ככל שהוא מפתיע יותר. פרץ הדופמין, שנועד להפנות את תשומת לבו של המוח לגירויים חדשים, הוא בעל חשיבות להישרדות.

קבלת תגמולים באקראי תגרום לנו לחזור באופן כפייתי על התנהגותנו - עוד יותר מאשר קבלת תגמולים צפויים. התופעה הודגמה על ידי פרדריק סקינר, מחלוצי הפסיכולוגיה הביהביוריסטית בשנות ה-50. החולדות בתיבת סקינר למדו ללחוץ על דוושה לקבלת תגמול. כאשר דפוס התגמולים הפך אקראי, כלומר מדי פעם הגיע תגמול ופעמים אחרות לא – החולדות לחצו על הדוושה ללא הפסקה.

בעולם הדיגיטלי אין יכולת לנבא מתי יגיע החיזוק החיובי. התגמול מענג כל כך דווקא משום שהוא לא לחלוטין צפוי. הרנדומליות של החיזוק מונעת מהמערכת להפנים דפוס קבוע, ואינה מאפשרת הסתגלות - שהיא מילת המפתח בהקשר של המערכת הדופמינרגית.  אין שעה מוגדרת לקבלת מייל, וואטסאפ או התראה מהפייס. המעגלים הללו נתונים במצב עוררות תמידי, וזאת בניגוד לעולם האמיתי, שבו אם אנו ממתינים לחבילה מהדוור המגיע כל יום בסביבות השעה 12, נהיה דרוכים רק  בין 11 ל-12, אך לאחר שהדוור ביקר אצלנו, נוכל להירגע עד למחרת.

לכן, כאשר לא שומעים צליל מהנייד במשך מספר דקות, זה מוביל לחוסר נוחות, בדיקה מתמדת ולעיתים אף לשמיעת צלילים ורטט מדומיינים. זו המערכת שלנו שמשוועת לדופמין.

לירז מרגלית היא דוקטור לפסיכולוגיה, ראש תחום מחקר התנהגותי בחברת קליקטייל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker