הנתונים המטרידים: בפריפריה מתים יותר וחיים פחות טוב. אבל למי אכפת?

יש לגבש במהירות תוכנית שיקום לאומית לרפואה הציבורית, ולתקן את העיוותים המבניים של המערכת

דורון קופלמן
דורון קופלמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית חולים סורוקה. למצולמים אין קשר לנאמרצילום: עופר וקנין

לא תהיה זו הפרזה לתאר את הרפואה הישראלית כשהיתה בשיא תפארתה, כמודל של מצוינות חברתית, וכשילוב של מקצוענות, רמה גבוהה ושוויוניות. מציאות זו נשחקה ברגל גסה. מדיניות מכוונת של חנק תקציבי, פיתוח מואט ובחירה מודעת בפריחת מערכות עסקיות חלופיות, הותירו את הבריאות הציבורית פגועה ופושטת יד לנדבנים. השחיקה היא כללית וגורפת, אך ככל שמתרחקים מהמרכז המצב חמור יותר.

בפריפריה מתים יותר, חיים פחות טוב, ותוחלת החיים קצרה יותר. ב–2014 שיעור התמותה במחוז הצפון היה 5.5 לכל 1,000 נפש לעומת 4.5 במחוזות תל אביב וירושלים — פער של כמעט 20%. התחלואה בקרב האוכלוסייה בפריפריה רבה יותר, ונרשמות בה 40% יותר פניות לחדרי המיון לכל 1,000 נפש. למרות זאת, בהשוואה לתל אביב, בצפון יש 40% פחות מיטות אשפוז לכל 1,000 נפש. התורים לניתוחים ארוכים יותר, כי בצפון יש 55% פחות חדרי ניתוח לכל 1,000 נפש מאשר בתל אביב.

ההשקעה בתשתיות בפריפריה נמוכה משמעותית. שירותי רפואה מסוימים זמינים רק בערים הגדולות. בפריפריה גרים אזרחים שווי חובות, אבל לא שווי זכויות. שם אין מגדלי פאר שעליהם מתנוססים בגאווה שמות של נדבנים, אבל זו הבעיה המשנית. המצוקה העיקרית היא מצוקת כוח אדם רפואי, סיעודי ופרה־רפואי. בצפון ובדרום יש פחות רופאים לנפש. הרבה פחות. בצפון יש 55% פחות רופאים לכל 1,000 נפשות מאשר בתל אביב. התקנים הרשמיים נקבעו לפני עשרות שנים על פי מפתחות שאבד עליהם הכלח, האוכלוסייה גדלה והזדקנה, ורמת השירות וזמינותו הידרדרו בערים הגדולות, ובאזורים שבהם מרוכזת האוכלוסייה החזקה והמשפיעה נמצאו הדרכים לקיים יחס רופאים ל–1,000 נפש שהוא כמעט כפול מזה שבפריפריה.

קופות החולים ובתי החולים פועלים במגמת כיבוי שריפות. התחרות בין הקופות מתאפיינת בכדאיות. הדגש הוא על משיכת אוכלוסייה צעירה ובריאה ולא למשל על איכות השירות לקשישים ולחולים הכרוניים. בתי החולים בפריפריה נתונים בחנק תקציבי מפוקח ומובנה. והתוצאה? שירות רע שהולך ומידרדר דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות. האזרחים בפריפריה עובדים קשה מדי למחייתם, כך שאין להם זמן ואנרגיה לפעול לתיקון האפליה. הם תמימים יותר ונוחים יותר למניפולציות ותירוצים. קל לעבוד עליהם ולטפח את החזקים על גבם.

אחת התוצאות של מדיניות הבריאות הלאומית היא החלשת הרפואה הציבורית ופריחת הרפואה הפרטית. החוזק והרמה הגבוהה של הרפואה בישראל בהשוואה לעולם מקורו ברפואה הציבורית, האקדמית. זהו כור הצמיחה ומקור הניסיון של הכוכבים הפועלים ברפואה הפרטית. אם תתנתק מעטיני הרפואה הציבורית, הרפואה הפרטית תותיר מלך עירום. כאשר הרפואה הציבורית תקרוס, רמת הרפואה הפרטית תהיה גרועה עוד יותר. חופש הבחירה ברופא יהיה בין רופא רע לרופא גרוע.

יש לגבש במהירות תוכנית שיקום לאומית לרפואה הציבורית. יש לתקן את העיוותים המבניים של המערכת, ולחזור לטפח ולחזק את הרפואה הציבורית. יש להשוות את מרכיבי השירות הרפואי בפריפריה לזה שבערים הגדולות, להעסיק יותר רופאים, לפתוח יותר חדרי ניתוח, ולספק בפריפריה שירותים רפואיים שכיום קיימים רק במרכז. יש לתקצב את בתי החולים של שירותי בריאות כללית בפריפריה לפחות כפי שמתוקצבים בתי החולים הממשלתיים בערים הגדולות, ולפתח מנגנון לחלוקה שוויונית של תרומות נדבנים למערכת הבריאות.

בית החולים פוריה בצפון
בית החולים פוריה בצפוןצילום: גיל אליהו

זה לא מסובך, ולא דורש הקמת ועדות ואינסוף דיבורים. יש לקום ולשנות. זו תהיה בהכרח אבן יסוד לתוכנית שיקום חברתית כוללת.

פרופ' קופלמן הוא מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי העמק בעפולה, וחבר בפקולטה לרפואה של הטכניון

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker