המדינה דואגת יותר לכספי העשירים - גם לעת זקנה

יש לשנות את אופן החלוקה של הסבסוד המדינתי בדמות איגרות החוב המיועדות, ולפתח מודל דינמי לקביעת גיל הפרישה ■ המצב שבו אמצעי החיסכון הבטוח ביותר בתיק הפנסיה ניתן לפי גיל החוסך, כדי למזער את הסיכון למבוגרים - אינו מספיק.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עוני בבאר שבע
עוני בבאר שבעצילום: אליהו הרשקוביץ

לפי דו"ח העוני האחרון של הביטוח הלאומי, מצבם של הקשישים בישראל השתפר, אך שיעור העוני שלהם עדיין גבוה ביחס למדינות OECD.

במדד הדמוקרטיה, שהתפרסם בשבוע שעבר, נמצא כי 56% מהציבור חוששים שלא יוכלו להתקיים בכבוד בגיל הזקנה. בקרב בעלי הכנסות נמוכות החשש גובר, ו–65% מהם סבורים כך. בנוסף, יותר ממחצית מהציבור סבורים שאי־אפשר לסמוך על המדינה שתעזור לאזרחיה בעת צרה.

דרך אחת לטפל בבעיה הוצגה ביוזמה של התאחדות התעשיינים, בתוכנית "מזדקנים בכבוד". במסגרת התוכנית, הוצע כי קצבאות הזקנה יועלו לבעלי ההכנסות הנמוכות במימון שווה של המדינה והמעסיקים ובאופן דיפרנציאלי, כך שאלה יוכלו להגיע למה שהוגדר "סף קיום בכבוד" (גילוי נאות: ששינסקי עמד בראש הוועדה). אך לא די בכך, במקביל יש לפעול גם לשיפור האיכות של החיסכון הפנסיוני ולנקוט בצעדים להגדלת הפנסיה מתעסוקה תוך התחשבות בפרמטרים נוספים כמו גיל והכנסה.

ארגון הבריאות הבינלאומי והאו"ם הגדירו את הזדקנות האוכלוסייה כאחד הניצחונות הגדולים של האנושות ואחד האתגרים הגדולים שלה. העלייה בתוחלת החיים במדינות המפותחות, ובכללן ישראל, מובילה להזדקנות האוכלוסייה. לפי תחזית הלמ"ס, ב–2065 חלקם של בני 65 ויותר צפוי לעלות ל–15.3% לעומת 11.1% ב–2015 . שינויים אלה, יחד עם המגמות בשוק העבודה, כמו כניסה מאוחרת לתעסוקה, עלולים להוביל להקטנת החיסכון הפנסיוני ולירידה משמעותית בהכנסות לאחר הפרישה.

הפנסיה מורכבת משלושה רבדים: קצבאות הזקנה האחידות, קרנות הפנסיה התעסוקתית והחסכונות לטווח ארוך. קצבת הזקנה הנמוכה יחסית, מעצימה את חשיבותה של קצבת הפנסיה מתעסוקה, בעוד החיסכון לטווח ארוך של הפרט תלוי בו בלבד.

בעשורים האחרונים חלו שינויים רבים במערכת הפנסיה כדי לייצב ולשמר את כושר הפירעון שלה. אך באופן מטריד הם הובילו למערכת שמשמרת אי־שוויון ולא מתמודדת עם שיעורי העוני הגבוהים בגיל העבודה, המובילים לאי־שוויון הולך וגדל לאחר הפרישה.

מחקרים מראים כי אנשים בעלי הכנסות גבוהות יותר נהנים מתוחלת חיים גבוהה יותר. בהתאם, בעלי הכנסות גבוהות נהנים תקופה ממושכת יותר מקצבת הפנסיה ומהסובסידיה המוענקת להם מהמדינה באמצעות הקצאת איגרות חוב מיועדות בתיק הפנסיה. איגרות חוב אלו, שהמדינה מנפיקה לקרנות הפנסיה בלבד, מבטיחות ריבית שנתית של 4.86%, בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן. באמצעות איגרות החוב המדינה מגִנה על חלק מהכסף שנמצא בחיסכון הפנסיוני, ואילו יתרת התיק מושקעת בשוק ההון המסוכן.

כדי לצמצם את הפערים הנגזרים ממבנה מערכת הפנסיה וכדי לחזק מערכת זאת, יש לאמץ ראייה כוללת וארוכת טווח וללמוד מניסיונן של מדינות שהצליחו בכך. בין השאר, יש לשנות את אופן החלוקה של הסבסוד המדינתי בדמות איגרות החוב המיועדות, ולפתח מודל דינמי לקביעת גיל הפרישה. המצב שבו אמצעי החיסכון הבטוח ביותר בתיק הפנסיה ניתן לפי גיל החוסך, כדי למזער את הסיכון למבוגרים — אינו מספיק.

יש להביא בחשבון פרמטרים נוספים, כמו גובה ההכנסה, כך שאוכלוסיות חלשות יקבלו יותר ויצטמצם האי־שוויון לאחר הפרישה. אין דין סיכון קרן פנסיה של אדם המרוויח שכר של 40 אלף שקל כדין אדם המרוויח שכר מינימום.

מנתוני מדד הדמוקרטיה ניכר שהאזרחים אוהבים את המדינה ואופטימיים לגבי עתידה — אך חשים חוסר ביטחון בנוגע לעתידם. טיפול שורש בתחום הפנסיה הוא סוגיה כלכלית משמעותית, והוא יאפשר חלוקת הוצאות סבירה והפחתה של נטל המדינה בהוצאות העתידיות עבור אזרחיה. אך לא פחות חשוב, מדובר כאן בצורך דמוקרטי משמעותי ובסוגיה המפלגת את החברה שלנו, המשוסעת בין עשירים לעניים. אי־טיפול בה עלול לפגוע בחוסן האזרחי ובסולידריות הישראלית.

ששינסקי הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וזקן היא חוקרת במכון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker