לפני שמאשימים את הפוליטיקאים, צריך לזכור שגם האזרחים הם לקוחות תובעניים

בתאגיד, בעלי מניות ולקוחות הם קבוצות נפרדות. אזרחים בדמוקרטיה הם בעלי מניות, לקוחות וחברים שווים בקבוצה

שמואל חרל"פ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צילום: אוליבייה פיטוסי
שמואל חרל"פ

דמוקרטיה ליברלית חיה על תן וקח — משא ומתן מתמיד, לעתים מתיש, בין יריבים לבעלי ברית. אין פלא שהמיקוח הפוליטי מתפרש כסחטנות אינסופית. "צריך להחליף את השיטה", זועמים המתנגדים. "המדינה היא כמו עסק, צריך לנהל אותה במקצועיות. הבו לנו מנהלים, לא פוליטיקאים".

האם המדינה דומה לתאגיד עסקי? בית המחוקקים מקביל לאסיפת בעלי המניות, ועדותיו דומות לדירקטוריונים של חברות, והממשלה מקבילה להנהלה אקזקוטיבית. למדינה ולתאגיד יש תקציבים שנתיים, דו"חות כספיים של עודף או גירעון ממשלתיים ורווח או הפסד תאגידיים.

כאן מסתיימת האנלוגיה בין מדינה לתאגיד מסחרי. בתאגיד, בעלי מניות ולקוחות הם קבוצות נפרדות בעלות אינטרסים שונים ולעתים מנוגדים. לעומת זאת, במשטר דמוקרטי יש לאזרחים שלוש זהויות: הם בעלי המניות, הבעלים של המדינה כריבון; הם גם הלקוחות, בחתירתם לקבלת שירותים באיכות הגבוהה ביותר ובעלות הנמוכה ביותר; והם גם חברים בקבוצת האזרחים, בעלי זכויות וחובות אזרחיות שוות והדדיות.

כבעלי מניות, אזרחים פועלים כמשקיעים. לכל אחד יש מניה שוות ערך במדינה. המניה אינה סחירה — אי־אפשר למכור אזרחות או זכות בחירה — אך היעדר הסחירות אינו פוגע בערכה. רבים מצטופפים בשגרירויות ארה"ב בעולם בתקווה לקבל אזרחות אמריקאית, ואף מוכנים לשלם עבורה.

הקשר של אזרחים כבעלי מניות למדינה הוא חד־צדדי: הם הבעלים, והמדינה היא קניינם. כבעלי מניות, אזרחים דורשים מהמדינה לשמור על ערך השקעתם ולקבל עליה תשואה, ולצורך זה הם מתאגדים לתנועות ולמפלגות פוליטיות. כל תנועה ומפלגה משקיעה את ההון הפוליטי שלה בקידום האינטרסים שלה, ומודדת את התשואה עליו לפי פירותיו. בישראל, לדוגמה, התשואה של הבית היהודי היא כמות ההתנחלויות, והתשואה של דגל התורה היא היקף התמיכות בציבור החרדי.

בעולם העסקים, התשואה מחושבת על הון פרטי ותאגידי. במדינה, התשואה מחושבת על הון פוליטי. התפישה של אזרחים כבעלי מניות ומשקיעים, ושל המדינה כקניינם, היא תפישה פיננסית של המדינה.

צילום: אמיל סלמן

במקביל לזהותם כבעלי מניות, אזרחים הם גם צרכנים. הם רואים את השלטון כמשרת את צרכיהם, ואת עצמם כלקוחותיו. תפישתם את היחסים עם המדינה אינה של בעלות, אלא של חוזה הדדי: האזרחים משלמים מסים בתמורה לשירותים שמספקת המדינה. כל עוד המדינה מספקת שירותים בכמות ובאיכות סבירות, האזרחים יישארו בה. אם המדינה אינה עומדת בציפיות לקוחותיה, האזרחים יצביעו ברגליהם ויהגרו ממנה. האבחנה של אזרחים כלקוחות, ושל המדינה כספק, היא תפישה כלכלית של המדינה.

יש מתח מובנה בין התפישה הפיננסית של המדינה לבין התפישה הכלכלית. המתח הופגן לאחרונה בהתפטרות שר הבריאות יעקב ליצמן על רקע עבודות הרכבת בשבת. מצד אחד, עבודות בשבת משפרות את שירות הרכבת לכלל האזרחים; מצד שני, חילול שבת נוגס בהון הפוליטי של החרדים.

בנוסף להיותם בעלי מניות ולקוחות, אזרחים גם חברים בקבוצת האזרחות. בניגוד לתפישת הבעלות של אזרחים כמשקיעים, ולתפישה הכלכלית שלהם כלקוחות — התפישה האזרחית של הקשר עם המדינה היא כזו של אמנה חברתית.

ההבדל בין חוזה כלכלי לאמנה חברתית הוא במרכיב השוויון. החוזה הכלכלי אינו שוויוני, כי אזרחים שמשלמים מסים מממנים את מי שאינם משלמים מסים. לעומתו, אמנה חברתית מבוססת על שוויון בזכויות וחובות. אזרחים מעוטי הכנסה הפטורים מתשלום מסים, אינם פטורים משירות צבאי, והכל שווים בפני החוק.

היבט נוסף של האמנה החברתית הוא בצידוק שהיא מספקת ליצירת הון חברתי: תשתיות פיזיות, חינוכיות וסוציאליות לרווחת הכלל.

ניהול דמוקרטיה ליברלית, פרלמנטרית או נשיאותית אינו דומה, לפיכך, לניהול תאגיד. מנהיגות פוליטית צריכה לתמרן בין שלוש הזהויות של האזרחים ובתוך כל אחת מהן. עליה לשרת את אותם בעלי מניות שבחרו בה ולדאוג לשמירת ערך השקעתם ולהשאת תשואה הולמת עליה. במקביל, עליה לספק לכלל האזרחים — לקוחותיה — מגוון ואיכות מספקים של שירותים, להקפיד על שוויון זכויות וחובות, וליצור הון חברתי במקביל להון פוליטי. אין לתמוה על כך שמנהיגות פוליטית נמצאת בחסך מתמיד.

הכותב הוא יו"ר יבואנית כלי הרכב כלמוביל

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker