הארנונה שמשלמת התעשייה בישראל כפולה מב-OECD - ומגדילה את יוקר המחיה

לאחר הפחתת הארנונה יועבר חצי ממנה לרשות המקומית, וחצי לקופה ארצית שתחולק בין הרשויות לפי גודלן היחסי

אבינעם שקד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פארק התעשייה בנתניהצילום: רן אליהו
אבינעם שקד

דגל הורדת יוקר המחיה שהניפה ממשלת ישראל הפך לדגל שחור לתעשייה הישראלית. התעשייה בישראל נאלצת להתחרות בידיים קשורות מול יצרנים זרים, שכן היא מתמודדת עם רגולציה וביורוקרטיה שאין להן אח ורע בעולם. הביורוקרטיה מעמיסה על התעשייה עלויות כבדות, שמקשות על יצואנים בתחרות בשווקים הבינלאומיים, ויוצרות תחרות לא הוגנת מול היבוא. כדוגמה לרגולציה, ברצוני להתייחס למשקולת כבדה המוטלת על התעשייה הישראלית ומקשה עליה להתמודד בצורה שווה עם יצרנים מחו"ל - הארנונה.

לא רבים יודעים כי הארנונה המוטלת על התעשייה בישראל גבוהה פי שניים ויותר מהממוצע במדינות OECD. דווקא בישראל נקבע כי אין קשר בין הארנונה לשירותים סביבתיים בסיסיים. לכן, המפעלים בארץ נאלצים לרכוש במאות אלפי שקלים שירותים שבמדינות אחרות בעולם מעוגנים בתשלום הארנונה.

קצת נתונים כדי לשבר את האוזן: התעשייה בישראל מהווה 12% מהתמ"ג — אבל נטל הארנונה שהיא משלמת הוא 21% מסך הארנונה שמשלם המגזר העסקי והציבורי. בחישוב פשוט נמצא כי נטל הארנונה על התעשייה גבוה ב–75% מהמגזר העסקי והציבורי. המסקנה הפשוטה והכואבת היא שכדי לכסות את עלויות הארנונה הכבדות, החברות התעשייתיות נאלצות לייקר את התוצרים שלהן, ובכך גורמות לעלייה משמעותית ביוקר המחיה.

לרשויות מקומיות מסוימות יש אופי בזבזני, וכדי לחפות על כך הן דורשות מהממשלה להעלות את הארנונה בכל שנה — ומשרד הפנים בוחר לאשר זאת, במקום לבקש מהרשויות להתייעל. בדרך זו מועבר הנטל לכתפי התעשייה. הרשויות העשירות בארץ הן אלה המחזיקות באזורי תעשייה גדולים ועתירי מפעלים.

מלבד עושק התעשיינים, העלאת דמי הארנונה גורמת לחוסר צדק משווע בחלוקת משאבי המדינה ולאי־שוויון בשירותים שמקבלים אזרחיה. כך, תושבי הרשויות העשירות נהנים משירותים משופרים, בעוד רשויות שאין בהן שטחי תעשייה גדולים אינן יכולות לספק שירותים לתושביהן, והפערים רק הולכים וגדלים משנה לשנה. כדי להוסיף חטא על פשע, משרד הפנים הנהיג את שיטת המאצ'ינג — שיטה לחלוקת כספים שמחמירה את הבעיה ומגדילה את הפערים בין רשויות עשירות לעניות.

המאצ'ינג היא שיטה המעודדת רשויות לתת שירותים נוספים לתושביהן לטובת שיפור איכות החיים. על פי שיטה זו, משרד הפנים משתתף ב–50% מעלותם של פרויקטים שיוזמות הרשויות לרווחת התושבים. ואולם, רשויות בעלות שטחי תעשייה גדולים גובות ארנונה כבדה מהמפעלים, אך אינן מספקות שירותים נלווים, ולכן צוברות כסף רב. כתוצאה ישירה מכך, יש ביכולתן ליזום פרויקטים לטובת תושביהן ובעזרת תוכנית המאצ'ינג, הן מקבלות שקל נוסף עבור כל שקל שהן משקיעות לרווחת התושבים. כפועל יוצא, רשויות שאין להן שטחי תעשייה מוכות פעמיים: מחד גיסא, אין להן מפעלי תעשייה שהן יכולות לגבות מהם ארנונה. מאידך גיסא, אין ביכולתן לפתח פרויקטים לרווחת התושבים — ולכן הן אינן זוכות לסיוע מהמדינה באמצעות תוכנית המאצ'ינג.

הפתרון האידיאלי לבעיה הוא בניית מודל חדש לגביית הארנונה מהתעשייה ולחלוקתה. בשלב הראשון, על הממשלה להפחית בחצי את הארנונה לתעשייה, לרמת הארנונה הממוצעת ב–OECD, ובמקביל לספק לתעשייה שירותים סביבתיים בסיסיים. בשלב השני, מחצית מהארנונה שתיגבה מהמפעלים תיועד לרשות המקומית, ואת המחצית השנייה יש לרכז בקופה ארצית שתחולק לרשויות בהתאם לשיעור היחסי של תושביהן באוכלוסייה. ונקודה אחרונה למחשבה: אם רשויות חלשות יקבלו יותר ממחצית עלות הפרויקטים למען התושבים, ואילו רשויות חזקות יקבלו פחות, המדינה תוכל לצמצם את פערי ההכנסות של הרשויות ולשפר את השירות ברשויות החלשות.

הכותב הוא מנכ"ל ובעלים של מפעל שריונית חסם

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker