בית הדין לעבודה פוגע בציבור

אין מניעה שהמדינה תנהל משא ומתן על רפורמה עם חברת החשמל או הנמלים, אך על ההחלטה להיות בסמכותה הבלעדית

אוריאל לין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עובדי חברת החשמלצילום: גיל אליהו
אוריאל לין

בית הדין הארצי לעבודה הפך להיות ערכאה שיפוטית הפוגעת קשות באינטרס הציבורי וחוסמת את המדינה מלבצע את חובתה הבסיסית כלפי הציבור. הוא עושה זאת בכך שהוא מונע קידום רפורמות חיוניות להבראת המשק וליצירת שוויון והגינות ביחסי הפנים. שני דיונים שהתקיימו באחרונה, האחד בעניין נמלי הים והשני בעניין חברת החשמל, מדגימים זאת היטב.

ככל הידוע, בתשתית פעילותו של המשק בשירותים החיוניים, פועלים מונופולים מוחלטים בבעלות המדינה — נמלי הים, חברת החשמל ורשות שדות התעופה.

תפקוד המשק כולו אינו אפשרי ללא תפקודם המלא והתקין של חברות ממשלתיות אלה. שיבוש עבודתם משמעותו שיבוש פעילות המשק כולו. על שום כך, צברו ארגוני העובדים בחברות אלה כוח עצום ורב. לפי הנורמות המשפטיות השוררות בישראל, הם רשאים לשבות לקידום זכויותיהם, וזאת אף שהם מצויים במוקדים החיוניים ביותר לתפקודו של המשק כולו — דבר הדומה בחשיבותו לשירותי הביטחון.

איש אינו מערער על זכות השביתה כמהלך ארגוני לגיטימי לקידום זכויות העובדים, אך חייב להיות הבדל עקרוני בין הזכות המוקנית לעובדים במונופולים הציבוריים המוחלטים, לבין זכותם של שאר העובדים.

על אף מספר החלטות חשובות, בית הדין לעבודה טרם השכיל לגבש ולחדד הבדל חשוב זה. טעותו הבסיסית מונחת על כמה אדנים: ראשית, הוא אינו עושה את ההבחנה בין זכות לבין אינטרס. לדוגמה, לעובדי נמלי הים יש אינטרס שלא יקומו נמלי ים מתחרים, אך אין להם זכות למנוע זאת. דוגמה נוספת: ייתכן שלעובדי חברת החשמל יש אינטרס למנוע רפורמה במבנה החברה, אבל אין להם זכות למנוע רפורמה המוצעת על ידי המדינה, שאמורה להוזיל את תעריפי החשמל לציבור בכלל ולמגזר העסקי בפרט.

בדיון שהתקיים על תוכנית הרפורמה בחברת החשמל, בית הדין לעבודה חייב את המדינה לגבש רפורמה בהתייעצות ובמשא ומתן עם עובדי חברת החשמל, ואם המדינה לא תעשה כך, מותר יהיה לעובדים להשבית את רשת החשמל כולה.

אין כל מניעה שהמדינה תנהל משא ומתן על רפורמה ארגונית, אך ההחלטה על אופי הרפורמה שיש להעביר חייבת להיות בסמכותה הבלעדית של המדינה, נקייה מכל אינטרסים של עובדי החברה.

לעניין זה, כדאי לקרוא את רשימתו של נתי טוקר ב–TheMarker מ–12 במאי, שבה הוא מציין את אחת מהסיבות להתמוטטות רשות השידור במלים הבאות: "ברשות השידור היו מנהלים בדרגים שונים שניסו להוביל מהלכים להבראת הרשות ולשיפור תוצריה. אבל גם אז הם נתקלו במחסום בלתי עביר: כ–14 ועדי עובדים שנאבקו על מעמדם והצליחו במשך שנים למנוע כל רפורמה ברשות השידור. הם שלטו בגוף התקשורת היחיד בישראל וישבו על שאלטר חיוני".

מובן שאין להשוות בין רשות השידור לחברת החשמל. את חברת החשמל לא ניתן לסגור, אבל מכאן ניתן ללמוד מדוע רפורמות מבניות אינן ניתנות ליישום במגזר הציבורי.

עובדי הנמלים תובעים שיובטח להם ביטחון תעסוקתי בתמורה להקמה של נמלי ים תחרותיים. זו דרישה שאין לה אח ורע בכלכלות העולם. אף ארגון עסקי אינו יכול להתחייב להעסקה כפויה של עובדים בתמורה לתחרות. מה שכן צריך לעשות זה ליצור תוכנית נכונה של פיצוי לעובדים שנאלצים לפרוש מהעבודה מחמת התחרות.

הדרישה לביטחון תעסוקתי מול תחרות עסקית היא אשליה. כשתחרות מחייבת חברות לצמצם את מספר העובדים בשאיפה להמשיך ולשרוד, הן אינן יכולות להעסיק עובדים מיותרים בדרך של כפייה.

ואולם בית הדין הארצי לעבודה כנראה אינו סבור כך. הוא רואה בתביעה לביטחון תעסוקתי על חשבון אוצר המדינה תביעה לגיטימית. בדרך של גיבוש תפיסות משפטיות שגויות — שאינן הולמות את המציאות העסקית ומעניקות זכויות יתר לעובדי המונופולים המוחלטים — חוסם בית הדין קידום רפורמות חשובות ביותר לציבור ולמשק כולו.

הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker