צו השעה: תוכנית לאומית לקשישים

זה הזמן להעלות את קצבת הזקנה, לשלב מטפלים ישראלים ולקדם פעילויות חינוכיות שיקרבו בין הנוער לקשישים

דורון רז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גרמניה זוג קשישים
זוג קשישים בגרמניהצילום: בלומברג

כמה מקרים שפורסמו באחרונה הוכיחו שוב שאנחנו חיים במדינה שלא מאפשרת לקשישיה להתבגר בכבוד. מקרים כמו של דן ורדי, ניצול שואה ערירי בן 99, שנחשף בערוץ 2 כי הוא חי בתנאים מחפירים והמתין כחמש שנים לדירה, הפכו באופן מקומם לעניין שבשגרה. מקבלי ההחלטות — זהו הזמן לשנות; צריך ליצור וליישם תוכנית אסטרטגית לאומית לשינוי המצב, ולאפשר לקשישים בישראל, שנתנו למדינה כל כך הרבה, להזדקן בכבוד.

מגמת ההזדקנות של האוכלוסייה בישראל ברורה. מתחזית אוכלוסיית ישראל שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי אם ב–2015 היו 11.1% מהאוכלוסייה בגיל השלישי (קרוב למיליון איש), ב–2040 בני הגיל השלישי אמורים להוות כ–14.3% מכלל האוכלוסייה (לפי הערכות, כ–2 מיליון איש), וב–2065 חלקם באוכלוסייה אמור להיות כ–15.3% (כ–3 מיליון נפש).

בעוד תוחלת החיים עולה, נדמה כי איכות חייהם של הקשישים נמצאת בנסיגה מתמדת. דו"ח הביטוח הלאומי על ממדי העוני והפערים החברתיים בישראל הציג נתונים כואבים, והראה כי 21.7% ממשפחות הקשישים חיות מתחת לקו העוני. בעולם הולך ומזדקן, זו מגמה שרק תלך ותחריף, ומדינת ישראל לא יכולה להרשות זאת לעצמה. יותר מ–100 אלף מטפלים ומטפלות מסורים של חברות הסיעוד, המטפלים באופן יומיומי באמצעות חוק הסיעוד בכ–170 אלף זכאים, מבינים כי המצב לא מתמצה בעוני בלבד: החברה בישראל הפכה לקשת עורף וחסרת חמלה. הקשישים בישראל מתמודדים עם חוסר סבלנות וסובלנות, עם אלימות מילולית ולעתים אף פיזית, ועם חוסר הבנה למצבם ולצורכיהם.

מובן שסוגיית הטיפול הנכון באוכלוסייה המבוגרת אינה נחלתה של מדינת ישראל בלבד. עם זאת, נדמה כי בניגוד למדינות אחרות, המחוקקים אצלנו עדין לא הבינו את חומרת הבעיה. מדינות שונות בעולם הראו שאפשר גם אחרת. מחקר חדש של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שיזמה יו"ר ועדת המשנה לעניין האזרחים הוותיקים בכנסת, ח"כ טלי פלוסקוב (כולנו), מציג השוואה מעניינת בין הנעשה בישראל לבין הדרך שבה טופל הנושא בשלוש מדינות בעלות מאפיינים דומים — אירלנד, צ'כיה וסינגפור. בשלושתן, כמו גם במדינות נוספות, הבינו כי מדובר בסוגיה המצריכה טיפול מיידי, ולשם כך הגו תוכניות לאומיות להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה. התוכניות האלה כללו מטרות ברורות, שיטות יישום בהירות ויעדים ברי השגה. אז למה הם כן, ואנחנו לא?

גיבוש תוכנית לאומית בנושא ויישומה המהיר הוא בבחינת צו השעה, לא פחות מכך. זה הזמן לפעול להעלאת קצבת הזקנה לסכום שיאפשר קיום בכבוד. במקביל, יש לבצע פעולות נוספות כדי להיטיב את חיי היומיום של הקשישים. מובן שהפעולות הנכונות מצריכות תכנון, חשיבה והשקעה תקציבית. למשל, חשוב לשלב קשישים, המסוגלים ומעוניינים בכך, במקומות עבודה מתאימים לאחר גיל פרישה. העלייה המתמדת בתוחלת החיים מביאה קשישים לא מעטים לגיל השלישי במצב גופני ומנטלי מעולה. רצונם של חלק מהקשישים לקחת חלק במעגל העבודה נובע מהרצון לתרום ומהצורך להשלים הכנסה, שהיא לעתים רבות רק קצבת זקנה זעומה.

במקביל, יש צורך בפעולות נוספות. למשל, פעילויות חינוכיות שיקרבו את הילדים והנוער לקשישים — דבר שיגרום לצמצום הפער הבין־דורי — ויש לפעול גם לשילוב של יותר מטפלים ישראלים בענף הסיעוד, כדי שהקשישים שלנו יטופלו בעיקר על ידי ישראלים. פעולות אלה ואחרות ישפרו מהותית את המצב בהווה ובעתיד. זה הזמן להציב את האזרחים הוותיקים של ישראל בראש סדר העדיפויות הלאומי, להעניק להם את הזכות להזדקן בכבוד, ולתת מעט בחזרה למי שבמשך כל חייהם נתנו לנו כל כך הרבה.

הכותב הוא יו"ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker