לבנקים נמאס להיות המפקחים במקום המדינה

אי־קביעת הוראות לניהול חשבונות של צ'יינג'ים מביאה לתלונות רבות והבנקים נקלעים להליכים משפטיים מורכבים

ליאת עיני־נצר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
חלפן כספים
חלפן כספיםצילום: דניאל בר און

נותני שירותים פיננסיים ושירותי מטבע (ובקיצור נש"מים), וביניהם מפעילי צ'יינג'ים, פנו באחרונה למשרד האוצר ולבנק ישראל בדרישה לקבוע כללים ברורים לפתיחה ולניהול של חשבונות בנק, בטענה שהבנקים מערימים עליהם קשיים.

הבנקים אינם "עורמים קשיים", אלא קובעים הנחיות ונהלים כדי לצמצם את הסיכון להלבנת הון הגלום בפעילות הנש"מים. בכל מקרה, מבחינת הבנקים, הנש"מים מתפרצים לדלת פתוחה. קביעת כללים ברורים לניהול חשבונותיהם היא אינטרס מובהק של הבנקים.

חוק איסור הלבנת הון מייעד לבנקים תפקיד של שומרי סף העומדים בחזית המאבק בהלבנת הון. החקיקה בתחום זה מטילה על הבנקים חובות שלטוניות־מינהליות, שעליהם לבצע תוך חשיפה לסנקציות בגין אי־מילוין. זהו מצב חריג: גופים מסחריים מבצעים מטלות שלטוניות ללא תמורה ותוך סיכון אמיתי — עד כה הוטלו על הבנקים עיצומים בהיקף מצטבר של עשרות מיליוני שקלים בגין הפרות נטענות של חובות מכוח חוק איסור הלבנת הון.

ענף הנש"מים נחשב כבעל סיכון גבוה ביותר להלבנת הון, בין היתר, עקב פעילותם הענפה בצ'קים ובמזומן. הבנקים נוטלים סיכון ממשי כשהם מאפשרים ניהול חשבון העלול לשמש להלבנת הון, ואת הסיכון הזה הם חייבים — בהתאם לדרישות הפיקוח על הבנקים — לנהל באופן המיטבי. איך? כאן טמונה הבעיה.

למרות הסיכון הגבוה להלבנת הון, אין בנמצא הוראות של הרשויות — הרשות לאיסור הלבנת הון, בנק ישראל, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, או רשם נותני שירותי מטבע — לניהול חשבונות של נותני שירותים פיננסיים ושירותי מטבע. המחוקק והרשויות מסתפקים בכך שהם מעניקים לבנקים שיקול דעת נרחב להפחתת הסיכון.

אי־קביעת הוראות לניהול חשבונות בנק של נש"מים גורמת לחוסר ודאות ומביאה לריבוי תלונות נגד הבנקים, המגיעות לעתים לכדי ניהול הליכים משפטיים מורכבים וממושכים שהבנקים נאלצים לנהל על חשבונם. מעבר לכך, ההליכים יוצרים הכבדה גם על בתי המשפט, הנדרשים להכריע אם שיקול הדעת שהפעילו הבנקים היה סביר או לא.

עיקר הטענה נגד הבנקים הוא שהם מגבילים פעילות "חוקית". כאן הטעות. הסיכון לבנקים הוא דווקא בפעילות חוקית. פעילות הלבנת הון נעשית מלכתחילה במסגרת פעילות חוקית, במטרה להטמיע כסף "שחור" במערכת הפיננסית הלגיטימית.

עד כה, במרבית המקרים שהגיעו לתלונה פורמלית או לבתי המשפט, המדינה ישבה על הגדר ונמנעה מנקיטת עמדה. לכל היותר, צוין על ידה כי על הבנק "לשקול כל מקרה לגופו". הבעיה היא שלא תמיד בנק יכול לשקול "כל מקרה לגופו", שכן המשמעות המעשית היא השקעת משאבים עצומים ובלתי־סבירים. למשל, בדיקת כל צ'ק בחשבונות שמופקדים בהם מאות צ'קים ביום. לפיכך, כשבנק מזהה פעילות שטמון בה, אינהרנטית, סיכון גבוה להלבנת הון, שהוא אינו יכול להפחית בעלות סבירה, הבנק נאלץ לאסור באופן גורף את ביצועה.

מה הפתרון, אם כן, למצב זה, מלבד קביעת הנחיות מפורטות וברורות? הפתרון כבר קיים, ויש רק ליישמו ביחס לנש"מים. ההוראות בתחום איסור הלבנת הון פוטרות את הבנקים מחובות רישום ודיווח מסוימות בחשבונות שמנהלים גופים פיננסיים אחרים — כמו בנקים, חברות ביטוח וחברי בורסה. אלה גופים שיש עליהם פיקוח הדוק של רשויות המדינה, ושהסיכון להלבנת הון הגלום בפעילות הענפה שהם מבצעים בחשבונותיהם מוגדר כנמוך.

בדומה לכך, על המדינה לקיים פיקוח הדוק על נותני שירותים פיננסיים ושירותי מטבע, ולגרום להפחתת הסיכון להלבנת הון הגלום בפעילותם למינימום; לפטור את הבנקים מחלק מחובות הרישום והדיווח המוטלות עליהם, ולאפשר להם לנהל את החשבונות כחשבונות בעלי סיכון נמוך להלבנת הון.

עו"ד עיני־נצר היא שותפה במשרד ב' לוינבוק ושות', המתמחה בבנקאות וליטיגציה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker