גם במדינות המפרץ מנסים להיפטר מעובדים זרים - אבל לא מוצאים להם מחליפים

הפער בין השאיפה להלאים את העבודה, לבין תשתית כוח האדם המקומי המוגבל, מדאיג את הממשלים בדובאי ובסעודיה

צבי בראל
דובאי נדל"ן
צילום: via Bloomberg

מה אפשר לרכוש בדובאי בקנייה אחת של 60 מיליון דולר? למשל, וילה אדירת הממדים ששוכנת לחוף הים. סרטון הווידיאו שמציג את הנכס היקר הזה, נע בין ארבעת "מרחבי המגורים" לבין חדר האוכל שמרוהט כך שיוכל להאכיל 16 אורחים. הוא אינו פוסח על אולם הקולנוע שגם בו מותקנות 16 כורסאות, משם לשתי הבריכות, האחת חיצונית והשנייה פנימית, ומתעכב על שולחן הביליארד המקצועי. שביל עץ קצר מוביל אל חוף הים הפרטי שממנו אפשר להשקיף על בורג' אל־ערב הענק ואל חלקיו האחרים של "הדקל" הבנוי בתוך הים.

אפשר להניח שמי שיכול לרכוש את הווילה לא יתקשה להשיג כרטיסים טובים להופעתו של הזמר הבריטי אד שירן שצפויה להתקיים בחודש נובמבר בדובאי, אף שכל הכרטיסים אזלו. על חפץ אחד פוסח הסרטון. אף עוזרת בית, נהג, משרת או גנן אינם מצולמים בו. אפשר רק לשער כמה אנשי מקצוע נלווים מחייבת וילה כזאת, אבל לכך יצטרך לדאוג הבעלים החדשים שיניחו על שולחנה של חברת התיווך את הסכום הנאה הזה.

מותר גם להניח שהקונה יוכל גם לסחוט קצת הנחה, משום שענף הנדל"ן בדובאי, במיוחד תחום דירות היוקרה, סובל עכשיו ממיתון. מחירי הדירות המפוארות צנחו בשיעור של 3%–10%, והדרישה עכשיו היא לדירות צנועות יותר, בעיקר בגלל האי־ודאות התעסוקתית שהתפתחה במדינת איחוד הנסיכויות אחרי ירידת מחירי הנפט. כתוצאה מכך, אלפי עובדים זרים נאלצו לעזוב את המדינה ועובדים מקומיים ברמה גבוהה אינם מוצאים מקומות עבודה ראויים בחברות זרות שגם הן הקטינו את מצבת כוח האדם שלהן.

האי־ודאות הזאת אינה ייחודית רק לאיחוד הנסיכויות. חרף עונת העלייה לרגל שחלה בימים אלה ומניבה את רוב ההכנסות מתיירות, האווירה בסעודיה היא של קיצוצים. אווירה כזאת היא גם הזדמנות להלאים את מקומות העבודה, להעבירם לידיים סעודיות ולהשתחרר מעוד כמה מאות אלפי עובדים זרים. סעודיה, שבה עובדים יותר מ-12 מיליון עובדים זרים שמהווים כ–67% מכלל האוכלוסייה, מנסה שוב ושוב להפחית את מספרם ולעודד אזרחים סעודים לתפוס את מקומות העבודה המתפנים. ואולם, נראה שיותר משתוכניות ההלאמה והחוקים שמחייבים חברות להעסיק עובדים סעודים בשיעור מוכתב, עידן האי־ודאות עושה חלק גדול מהעבודה, שכן עובדים רבים אינם ממתינים למכתבי הפיטורים, ומחפשים מדינות אחרות לעבוד בהן.

מתחם מגורים יוקרתי בדובאי. הדרישה היא לדירות צנועות יותרצילום: בלומברג

כצעד משלים להלאמת העבודה בסעודיה, קבע משרד הרווחה הסעודי כללים נוקשים בעבור מי שמבקש לייבא עובדי משק בית. כך, למשל, קובעות התקנות כי על מזמין העובדים להוכיח שבחשבון הבנק שלו מופקדים לפחות 9,000 דולר, וכי הכנסתו החודשית היא לפחות 2,800 דולר. רווק יוכל לקבל אישור לייבא רק עובד אחד, ומשפחה, בהתאם להכנסתה, תוכל להעסיק עד חמישה עובדים, כשגודל הפיקדון בבנק במקרה הזה יהיה לפחות 16 אלף דולר. השאיפה היא לגרום לכך שהדרישות הכספיות האלה יקשו על אזרחים סעודים לייבא עוד עובדים זרים ויעודד אותם להעסיק מקומיים.

הבעיה, כרגיל, היא שאזרחים סעודים אינם ממהרים לעסוק בגינון, נהיגה או ניקיון בתים. סעודיה גם מגבילה את מספר המקצועות שמותרים להעסקת זרים. כך, למשל, נשים זרות אינן רשאיות למכור בגדים בחנויות לבגדי נשים, תחום ששמור רק לנשים סעודיות. ניהול כוח אדם במגזר הפרטי והציבורי מחייב גם הוא העסקת סעודים, כך גם פקידי קבלה בבתי מלון, מאבטחים פרטיים, פקידים בחברות השכרת רכב ועובדים שעוסקים בתחום הטלפוניה הסלולרית, ואפילו מוכרי העגלות בקניונים הגדולים, הן משרות שאין להעסיק בהן עובדים זרים. בחזון הסעודי, כפי שהוצג השנה על ידי יורש העצר מוחמד בן סלמאן, המטרה היא להגיע לכך שרוב שירותי הרפואה יינתנו גם הם על ידי סעודים.

אחוזת 60 מיליון הדולר בדובאיקרדיט: יוטיוב

לעומת מאמציה של סעודיה, שעל פי נתוני משרד העבודה הסעודי הצליחו להפחית את מספר העובדים הזרים ביותר מ–7%, מדינת איחוד הנסיכויות נותנת לשוק החופשי לעשות את שלו, בעיקר משום שעתודות כוח האדם המקומיות אינן יכולות לספק את היכולות המקצועיות ואת מספר העובדים שדרוש למדינה. זהו קושי ששותפות לו גם מדינות קטנות אחרות, כמו קטאר, בחריין, עומאן וכוויית, שנאלצות להעסיק אפילו שופטים ממצרים בשל מחסור במשפטנים מנוסים ובעלי ידע משפטי ראוי.

הפער בין השאיפה להלאים את העבודה, ובכך גם לחסוך עשרות מיליארדי דולרים שמיוצאים ממדינות המפרץ למדינות המולדת של העובדים הזרים, לבין תשתית כוח האדם המקומי המוגבל, מדאיג אמנם את הממשלים במדינות אלה. בכל אחת מהן קיימות תוכניות מפוארות להכשרה מקצועית, חוקי עידוד תעסוקה ופעולות הסברה גם בקרב מעסיקים ואיגודים מקצועיים. אבל נראה שמעבר לקושי התרבותי שמונע מצעירים בני מדינות המפרץ לעסוק בעבודות "שחורות" או תובעניות, הבעיה נוצרת בעיקר בגלל הפער שבין מספר הפרויקטים האדיר והפיתוח המואץ במדינות אלה, שאינם יכולים להיות מסופקים גם אם תוכניות ההכשרה ייושמו במלואם וגם אם יגדל משמעותית כוח האדם המקצועי המקומי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker