בישראל מאמינים בכישרון, ושוכחים מהתמדה - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בישראל מאמינים בכישרון, ושוכחים מהתמדה

אנחנו חושבים באופן שגוי שלתרגל זה מיותר כי מי שמוכשר - לא צריך, ומי שלא - חבל לו על הזמן

9תגובות
תלמידים בזמן בגרות במתמטיקה
דניאל בר און

בתיכון הראש שלי היה במוסיקה, בטניס ובחברים, למי היה כוח ללימודים. בגיאומטריה הסתדרתי, אפילו נהניתי מהאלגנטיות של פתרון מוצלח, אבל בטריגונומטריה הלכתי לאיבוד. שיכנעתי את עצמי שבמתמטיקה או שיש לך את זה או שאין לך, ואני כנראה לא נולדתי לזה.

היום אני יודע שהתגובה שלי ללימודי המתמטיקה היתה ישראלית טיפוסית. ארגון OECD מצא שרק 17% מהתלמידים בכיתה י' בישראל חושבים שההצלחה שלהם במתמטיקה קשורה במידת המאמץ וההשקעה שלהם, לעומת 60% מהתלמידים בדרום קוריאה. במבחני פיז"ה תלמידי כיתה י' שלנו מגיעים להישגים במתמטיקה שמציבים אותנו בקצה העשיריה הרביעית ואת דרום קוריאה בראשונה.

בישראל הרי אתה חייב לבחור אם אתה ריאלי או הומני, אין באמצע ואסור גם וגם. אצלנו למהנדס אין אישור ליהנות מהצגת תיאטרון טובה, סופר ומשורר לא מחויבים לדיוק, משמעת או ידיעת לוח הכפל. פיתגורס בשבילנו הוא רק מתמטיקאי ולא מוסיקאי, ליאונרדו הוא צב מצויר, ואנחנו לא מבינים למה ילדי העולים מרוסיה הולכים גם לחוג בלט וגם לתגבור בפיזיקה.

בואו נודה, מבחינתנו מאמץ והשקעה הם חולשה. "הבן שלי הצליח במבחן בלי להתכונן", אנחנו אומרים בגאווה לחברים. אנחנו חושבים שלתרגל זה מיותר כי מי שמוכשר, לא צריך, ומי שלא, חבל לו על הזמן. יש לנו תסביך כזה, מאז יציאת מצרים אנחנו אוהבים אקזיטים חפוזים.

כשהגישה הזו מגיעה לחינוך יש לנו בעיה. מחקרים עדכניים מראים שהיכולת להצליח בלימודי מתמטיקה בבית הספר דווקא כן תלויה בראש ובראשונה ברצון, בנחישות ובמאמץ. לפי מחקריהן של קרול דוויק וג'ו בואלר מאוניברסיטת סטנפורד, אין תלמיד שלא יכול להצליח במתמטיקה ברמה גבוהה. לפי החוקרות הבעיה היא שרובנו שבויים בדפוס חשיבה מקובע ובאמונות קדומות שמגשימות את עצמן. בניסוי בארה"ב הראו למורים תמונות של תלמידיהם בשנה הבאה, שאותם לא הכירו. המורים נשאלו להערכתם את רמת ההישגים של כל תלמיד רק לפי תווי פניהם. התשובות נחלקו לפי צבע העור והמגדר. הבהיר מצטיין, הכהה מתקשה, הבן מצליח והבת פחות.

אינספור מחקרים מגיעים לאותה תוצאה, כולנו חוטאים בכך. בפריפריה אנחנו מוחאים כפיים על זכאות לבגרות, בעוד שבמרכז ברור לנו מראש שהתלמידים יעשו חמש יחידות. את הבן אנחנו דוחפים למגמות פיזיקה ומחשבים, תוך שאנו מפגינים שמחה מכל בחירה של הבת. "העיקר שתהיי מאושרת", אנחנו מוסיפים בגאווה עצמית. כך בלי להתכוון, אנחנו משכפלים ומרחיבים פערים.

אני ויתרתי על מתמטיקה, אבל המורה רינה לא ויתרה עלי. בכיתה לידי ישבו גאוני מתמטיקה, בני פרופסורים שהיום הם בעצמם פורצים דרך במדע. ובכל זאת, היא סגרה משולש קשוח עם ההורים שלי ודאגה שבחופשת הקיץ אתרגל עם סטודנט ועם אמא ובסוף הקיץ אגש למבחן מעבר.

כיום בבתי הספר ישנם אלפי סיפורים שכאלו. בשנים האחרונות ישראל מצליחה להכפיל את מספר בוגרי חמש היחידות במתמטיקה. אם כך, כל השנים עשינו עוול לילדים שהיו יכולים להצליח. ויתרנו להם, לא האמנו בהם. השנה בואו ניתן אמון במורים שלהם, נתמוך כשקשה, נעודד כשיזיעו, ונאפשר להם להיות מוכנים טוב יותר לחיים.

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ וחבר ועד החינוך המייעץ לשר החינוך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות