"מה שהיה פעם חלום של כל צעיר או צעירה בישראל, נהפך לחלום בלהות": התדמית הזוהרת של הדיילים מתנפצת - זירת הדעות - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מה שהיה פעם חלום של כל צעיר או צעירה בישראל, נהפך לחלום בלהות": התדמית הזוהרת של הדיילים מתנפצת

דייל אוויר, שהיה פעם מקצוע זוהר עם תנאי קבלה בלתי אפשריים, הפך בשנים האחרונות לעבדות של ממש, עם תנאי שכר מחפירים (מתחת לשכר המינימום), ניצול תעסוקתי, התעמרות, פגיעה בתשלומים סוציאליים - וזו רק ההתחלה

147תגובות
דיילות, מתוך הסרט "תפוס אותי אם תוכל"

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "דייל" או "דיילת"? אני יודעת מה אתם חושבים: חו"ל, ניו יורק, טיסות, מסיבות, חברה צעירים ויפים, בילויים, טיולים. נכון? זה הרי מה שכולם חושבים. אז תחשבו שוב, כי מה שהיה פעם מקצוע זוהר עם תנאי קבלה בלתי אפשריים, הפך בשנים האחרונות לעבדות של ממש, עם תנאי שכר מחפירים (מתחת לשכר המינימום), ניצול תעסוקתי, התעמרות, פגיעה בתשלומים סוציאליים, הרעת תנאים והרשימה רק מתחילה. מה שהיה פעם חלום של כל צעיר או צעירה בישראל, הפך לא מכבר לחלום בלהות.

את הדברים האלה אני כותבת בכאב לב גדול. חלום שהתנפץ לרסיסים בחסות מעביד (כן, כן, לא מעסיק. מעביד!!!) עם תפיסת עולם וכישורים מעולמות התוכן של הצבא, שלא רואה בעובדים שלו נכס שיש להשקיע בו ולהעצים אותו, אלא כלי חפץ, פקודים במשטר דיקטטורי, שאפשר לנצל עד דק, לרמוס ושוב לרמוס. במשך שנים רבות שתקתי, יחד עם כל חבריי, כי אף אחד לא רצה לשמוע. קרוב ל-20 שנה כדיילת, כלואה בתוך תדמית של זהב, ממתינה בשקט שיגיע תורי לקידום, כפי שהיה נהוג בחברה מאז היווסדה.

היום אני כבר לא יכולה לשתוק. רגע לפני שאני מרימה ידיים, ומוותרת על העבודה שהיתה חלום חיי לפני כמעט 20 שנים, אני רוצה לצעוק שידעו כולם: כשאני מחייכת אליכם במטוס בדרך לחופשה הבאה שלכם, מבפנים אני בוכה. בוכה כי גם אחרי 20 שנה אני וחבריי מרוויחים כמו דייל שהתחיל רק אתמול, וכולנו נדרשים להשלמה לשכר מינימום. בוכה כי המעביד שלי מנסה לרמוס את זכויותיי. בוכה כי המעביד שלי יודע שאחרי 20 שנים כדיילת, יהיה לי קשה למצוא עבודה בתחום אחר, והוא מנצל זאת עד תום. בוכה כי איכשהו ההסתדרות נתנה יד להסכם קיבוצי שבמסגרתו אנחנו עובדים אינספור שעות מבלי לקבל עליהן כל שכר. בוכה כי במשך השנים הורעו תנאי העבודה שלנו הדיילים, פשוט כי אפשר. בוכה כי אני עולה לטיסה עם קופסאות שימורים כי החברה חוסכת על הגב שלי עוד כמה שקלים, בוכה כי אני נדרשת להגיע לימי עיון ארוכים ומושקעים שמארגן המעביד כמה פעמים בשנה, אבל לא טורח לשלם לי על כך, בוכה כי למרות שנתתי את השנים הטובות והיפות שלי למקום העבודה שלי, אני זה הדבר האחרון שמעניין את מקום העבודה שלי. הכי בבית בעולם? תודה, אבל לא בבית ספרנו.

אז על אף שניו יורק כבר ממש לא מרגשת אותי כמו פעם, וממילא אני לא יכולה להרשות לעצמי את העיר הזו כל שבוע, וצעירה אני כבר לא, וכבר לא צריך משכנתא כדי לטוס לחו"ל, אני עדיין אוהבת את העבודה שלי ובעיקר עם הלקוח הישראלי המאתגר, שלא מחשבן ולא תמיד מקפיד על נימוסים. אז במטוס אני אתאמץ ואמשיך לחייך, אבל על הקרקע אני יוצאת למלחמה, למאבק לחיים. אני יודעת שאם לא אפעל יחד עם חבריי לשינוי מהיר של השיטה, נישאר כולנו ללא עבודה, כי לחברות כאלו, שרואות בהון האנושי שלהן מושא להתעמרות, אין עתיד של ממש. מנהלים שלא ישכילו להבין כי ההון האנושי שלהם הוא התשתית והבסיס לעתידן והצלחתן של החברות שבראשן הם עומדים, לא יישרדו לנצח.  

הכותבת היא דיילת אוויר בחברת אל על



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם