הגדלת החוב הלאומי לצורך הקמת תשתיות — טעות קריטית - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הגדלת החוב הלאומי לצורך הקמת תשתיות — טעות קריטית

כל מדינה קטנה־בינונית מפותחת שהגדילה את הגירעון ל–5%–6% תוצר ויותר, נכנסה לסחרחורת פיננסית

3תגובות
אוליבייה פיטוסי

פוליטיקאים וכלכלנים מקצועיים (כולל יו"ר המחנה הציוני) מתבטאים באחרונה על כך שאפשר וראוי להגדיל את הגירעון התקציבי והחוב הלאומי של ישראל לצורך מימון של הרחבת תשתיות פיזיות (כבישים, בתי חולים) וההון האנושי (הכשרה מקצועית, השכלה).

התומכים בטענה זו מדגישים שהחוב הלאומי של ישראל נמוך יחסית לרוב מדינות העולם (62% תוצר), ולכן הגדלת החוב לא תיצור בעיה פיננסית. במקרה הקיצוני, לטענתם, הדור הבא יממן את תשלומי ההחזר הנובעים מהגדלת החוב. תומכי גרסה סבורים שהרחבת התשתיות תאיץ את הצמיחה, וההכנסות ממסים יגדלו ויסגרו את החור התקציבי.

אני חולק מכל וכל על הערכות אלה, הסותרות לדעתי את הצפוי מהרחבת הגירעון. כללי המשחק הגלובליים אינם מאפשרים למעשה למדינה להגדיל משמעותית את הגירעון התקציבי, אפילו לשנה אחת. כך למשל, העלאת הגירעון התקציבי מ–2%–3% תוצר ל–5%–6% תגרום להערכתי לירידה בדירוג האשראי של המדינה, ואף למשבר פיננסי דומה לזה שחוותה ישראל ב–2002–2003. התוצאה: הממשלה תיאלץ לקצץ במהירות בהוצאות ולהעלות מסים, ואולי אף לבקש מענק או ערבויות מהממשל האמריקאי — כהרגלה במשברים פיננסיים.

ב–1992 ביקש וקיבל ראש הממשלה דאז יצחק רבין ערבויות חוב אמריקאיות, כדי שתתאפשר הגדלת הגירעון למימון קליטת העלייה. ב–2003 היה זה אריאל שרון שביקש מהאמריקאים ערבויות, ומיד, כדי לבלום את המשבר הפיננסי הקשה שנבע רובו ככולו מהגדלת הגירעון התקציבי ל–6% תוצר, עקב הירידה בצמיחה ובהכנסות ממסים כתוצאה מהאינתיפדה השנייה.

המודל הגלובלי שאימצה ישראל אומר שלממשלה אין אפשרות להדפיס כסף למימון הגירעון התקציבי, וממילא היא נדרשת להנפיק אג"ח לציבור כדי לממן זאת. הממשלה נהפכת לשבויה של שוק ההון ותלויה באמונו ביכולתה להחזיר את החוב.

במקרים הידועים לי, במדינות הקטנות והבינוניות בעולם המפותח, כל מדינה שהגדילה את הגירעון מ–0%–3% תוצר ל–5%–6% ויותר, נכנסה לסחרחורת פיננסית: תשואות האג"ח הממשלתיות עלו מאוד, היכולת להנפיק עוד אג"ח נבלמה, והמדינה נדרשה לקיצוצי הוצאות, העלאות מסים ואף פנתה לקבל סיוע במענקים או בערבויות ממדינות אחרות.

כך קרה ליוון, לאיסלנד ולאירלנד ואפילו לספרד, לפורטוגל ולאיטליה, שנאלצות גם כיום להנפיק אג"ח בסכום גדול, הנרכשות על ידי הבנק המרכזי של גוש היורו (מנגנון פיננסי שמכונה הרחבה כמותית). רק הגיבוי של הגוש איפשר לתשואות האג"ח לחזור מרמות של 6%–7% לרמות שפויות של 0%–3%. במקביל, המדינות קיצצו בגירעון התקציבי, עדיין ללא שיפור משמעותי בחוב הלאומי שלהן.

אמשיך בהערה פוליטית־כלכלית. בכל מקרה שבו ישראל פרצה את מסגרת התקציב והגירעון, רוב תוספת ההוצאה הופנתה דווקא להוצאות מגזריות — פוליטיות או חברתיות. כך שמי שתומך בהגדלת הגירעון לצורך תשתיות, צריך להכיר בכך שבסופו של דבר ההוצאות "האחרות" יגדלו, והתשתיות יתרחבו רק בשוליים. רואים זאת היטב בתקציב 2017, שבו צד ההוצאות עלה ב–6%, בעוד כמחצית התוספות מגזריות פוליטיות ומה שמוקצה לתשתיות נותר יציב.

אין חילוקי דעות על כך שהשקעה בתשתיות היא מנוע הצמיחה העיקרי במשק. ואולם כל הרחבה מסוג זה צריכה להיות ממומנת במגבלת התקציב והגירעון. צמצום הגירעון והחוב הלאומי ב–2003–2008 הוא ההסבר המרכזי לכך שעברנו את המשבר העולמי ללא נזק ממשי. יציבות פיננסית היא תנאי מוקדם והכרחי לצמיחה, תעסוקה והשקעות חוץ.

הכותב הוא הממונה לשעבר על הכנסות המדינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות