ההבחנה בין בוגרי מכללות לבוגרי אוניברסיטאות כבר לא רלוונטית

הסטודנטים כבר הפנימו את משמעות מהפכת המכללות, והגיע הזמן שגם החברה והשיח הציבורי יצעדו בעקבותיהם

עמי מויאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אוניברסיטת ת"א
אוניברסיטת ת"א (אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר) צילום: דודו בכר

20 שנה אחרי מהפכת המכללות, המציאות בשטח מצליחה לגבור על ההגדרה הדיכוטומית של חלוקת המוסדות האקדמיים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

כתבתה של רותי לוי, "הסוד הגלוי של ההיי־טק הישראלי - והסיוט הגדול של בוגרי המכללות" (TheMarker ,22.5) מבקשת לעמוד על הרכב המתכנתים והמהנדסים בחברות ההיי־טק הגדולות בישראל. הניתוח המוצג בכתבה מבוסס על החלוקה המסורתית של המועסקים בתחום לשתי קבוצות: "בוגרי אוניברסיטאות" ו"בוגרי מכללות".

הניתוח העלה שונות פנימית בתוך קבוצות המכללות והאוניברסיטאות, תוך ציון מקרים יוצאים מן הכלל בקרב בוגרי המכללות וניסיונות להסביר את החריגה. אפשרות נוספת להסביר את הנתונים היא שאין כלל — כלומר, החלוקה הישנה אינה רלוונטית עוד ויש להתייחס לכל מוסד אקדמי בפני עצמו. זאת, תוך הבנה כי יש תופעות ותנודות בשוק התעסוקה שאינן קשורות לאותה חלוקה לקבוצות ואף לא למוסד עצמו. כך למשל, לאחר הצלחה של שנתיים־שלוש בתעשייה, מקום הלימודים אינו מהווה שיקול בראיון העבודה. הקושי למצוא עבודה ראשונה הוא נחלתם של כלל בוגרי התארים חסרי הניסיון.

גישה המבוססת על חלוקה לקבוצות מסוימות שהשתייכות אליהן מניחה מאפיינים מוגדרים, מנציחה את הסטיגמות שמונעות מהמערכת האקדמית בישראל לעלות קומה נוספת ולהפוך למערכת שבה לכל מוסד אקדמי, אוניברסיטה או מכללה יש חזון, תפקיד ויעדים משלהם. התפישה שלפיה המערכת האקדמית בישראל בנויה מחלוקה ברורה בין אוניברסיטאות למכללות היתה נכונה אולי לפני שני עשורים, עם הקמת המכללות.

כיום תפישה כזו פחות רלוונטית ולא ניתן להחילה על עשרות המכללות ואף לא על כל האוניברסיטאות. שתי הקבוצות כבר מזמן אינן עשויות מקשה אחת. לכל אחת מהן דרישות, תנאי קבלה ומועמדים שונים, הנובעים מתפקידי המוסד, תחומו ואופיו כפי שהתפתחו לאורך השנים. מה גם שהמערכת דינמית ועוברת שינוי, כך שמה שהיה אולי נכון לפני כמה שנים, אינו בהכרח נכון כיום, לבטח כששני שלישים מהסטודנטים לתואר ראשון לומדים במכללות השונות.

כך למשל, במכללה האקדמית להנדסה אפקה נרשמת עלייה רב־שנתית בנתוני המתקבלים, שחלק ניכר מהם היו יכולים ללמוד באוניברסיטה, אבל בחרו ללמוד באפקה. כמחצית מהבוגרים מעידים על עצמם כמועסקים בתעשייה בתפקידי תכנון ופיתוח וביריד התעסוקה השנתי השתתפו עשרות חברות. נכון שהדבר לא היה כך בימיה הראשונים, אך המכללה, כמו מכללות רבות אחרות, חוותה התקדמות משמעותית בעוד שההכללה הארכאית מקטלגת אותה לקבוצה בעלת מאפיינים מוגדרים שמרביתם לא רלוונטיים. יש דוגמאות דומות נוספות ממכללות אחרות.

המועמדים ללימודים כבר מבינים זאת היטב. השאלה שעומדת בפני צעירים שרוצים להתחיל בלימודים אקדמיים אינה רק "להיכן אני יכול להתקבל", אלא גם ובעיקר "היכן אני יכול להפיק מעצמי את המיטב" או "מהו המוסד המתאים ביותר לאופי ולמטרות שלי". כמו בתעשייה, גם כאן שיטת חבר מביא חבר על סמך התנסות לימודים אישית עובדת ותורמת בשנים האחרונות לשינוי בהתייחסות של מועמדים ללימודים במכללות. שינוי שמתורגם גם לשינוי בשוק התעסוקה — והתהליך בעיצומו.

ההתייחסות למוסדות אקדמיים בעידן הנוכחי צריכה לכלול ראייה רחבה של מכלול פרמטרים — יש לתת התייחסות לכל מוסד בפני עצמו. יש לבחון מהו התפקיד החברתי, התרבותי והכלכלי שממלאים המוסדות, ועד כמה הם הולמים את צורכי החברה והמשק. יש לגבש התייחסות הכוללת מאפיינים כמו מצוינות אקדמית, מחקר, התאמה לשוק העבודה — ובפרט: השמה, סוגי תפקידים ורמות שכר, שיתופי פעולה עם המגזר הפרטי, רלוונטיות מקצועית ושיטות הכשרה. כשבוחנים את האקדמיה לפי מאפיינים אלה, מגלים שהחלוקה הדיכוטומית בין אוניברסיטאות למכללות נעלמת, ובמקומה מתקבל ריבוד מורכב הרבה יותר, שבו לכל מוסד אקדמי יש תפקיד וייחוד משלו. להתייחסות מסוג זה יש משמעות ותועלת הן ברמת הלאומית והן ברמת המוסד עצמו.

הסטודנטים הישראלים והמשק הפרטי כבר הפנימו את השלכותיה של מהפכת המכללות, והגיע הזמן שגם החברה והשיח הציבורי יצעדו בעקבותיהם. בעשור השני של המאה ה–21, השאלה שיש לשאול אינה אם מכללה או אוניברסיטה, אלא כיצד יוצרים מערך הכשרה ומחקר מרובד ואפקטיבי, שיכשיר הון אנושי המסוגל לעמוד באתגרי העתיד של החברה שבה אנו חיים.

פרופ' מויאל הוא נשיא מכללת אפקה להנדסה ובעברו מנכ"ל חברת היי־טק

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker