החברה הערבית

המפנה בתעסוקת נשים ערביות כבר התרחש

יש להתאים את ההכשרות למקצועות העתיד, שבהם הסיכוי למציאת עבודה גבוה, השכר מכבד ויש אופק קריירה

יאסר חוגיראת
עובדת היי־טק בנצרת
עובדת היי־טק בנצרתצילום: עופר וקנין
יאסר חוגיראת

נשים בחברה הערבית נוטלות חלק גדל והולך בשוק העבודה הישראלי. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בגילי 64–25 בשוק העבודה הוא 33% — לעומת 20% לפני כעשור. זהו הישג משמעותי. הגידול נובע משינויים תרבותיים, כלכליים וחברתיים בחברה הערבית, ומונע מרצונן של נשים ערביות להתפתח, להתקדם ולהגשים את עצמן. בנוסף, התהליך החיובי מתקיים בעקבות מדיניות ממשלתית המעודדת את הנשים הערביות לצאת לעבוד.

חסמים ואתגרים רבים עומדים בפתחן של ממשלת ישראל והחברה הישראלית בתחום התעסוקה של נשים מהחברה הערבית, ביניהם המגוון המצומצם של ההכשרות המוצעות לאוכלוסייה זו והיעדר תחבורה ציבורית נגישה למקום העבודה. בשני ההיבטים האלה מתרחשת רפורמה בשנים האחרונות. אף שהרפורמה עודנה בתחילתה, אנו מאמינים כי בסופה היא תוביל לפריצת דרך אמיתית ולשינוי מהותי בכל הקשור לתעסוקת הנשים הערביות בישראל.

האתגר הראשון הוא שינוי כיוון בהכשרות המיועדות לנשים הערביות. מרבית ההכשרות לנשים בחברה הערבית מוכוונות למקצועות שהשוק מוצף בהם והמשכורות שלהם נמוכות — כמו קוסמטיקאית, מטפלת בילדים ומנהלת חשבונות. המערכת עדיין לא השלימה את השינוי הנדרש.

חברת אלפנאר ומרכזי ריאן עובדים בשיתוף פעולה מלא עם משרד הכלכלה ואגף ההכשרות במטרה לחפש את ההשמות שיתאימו לשוק העבודה הנוכחי, לרבות הכנסה יפה, קריירה מספקת ומתגמלת ואופק קידום מקצועי. דוגמה לכיוון הזה הוא הכשרות שנפתחו בשנים האחרונות ביוזמת מרכזי ריאן־אלפנאר בתחום התקשוב, בקרת האיכות, טכנאות של טלפונים סלולריים, PPC (קורס בשיתוף גוגל) ועוד.

הכשרות איכותיות כגון אלה יאפשרו להתגבר על מגוון חסמים — תרבותיים, מסורתיים, לשוניים (לא תמיד העברית שעמה יוצאים מבית הספר טובה מספיק עבור שוק העבודה) וגם גיאוגרפיים ותחבורתיים.

התחבורה והגיאוגרפיה הן עניין מורכב מאוד מבחינת החברה הערבית, שברובה אינה מתגוררת במרכז הארץ. בעיית התעסוקה של הפריפריה קשה וידועה לכל, אך היא קשה הרבה יותר עבור החברה הערבית. אזורי תעשייה מעטים מאוד נמצאים בתחומי הישובים הערביים, והנסיעה הארוכה למקום העבודה קשה במיוחד לנשים בחברות המסורתיות. לכל אלה מתווספת תשתית תחבורה ציבורית לקויה מאוד. עד 2009 ל–41% מהיישובים הערביים לא היתה תחבורה ציבורית כלל, ול–43% נוספים היתה תחבורה ציבורית ברמה נמוכה מאוד. עובדה זו מייקרת באופן משמעותי את עלות ההגעה לעבודה (בזמן ובכסף), ומהווה תמריץ שלילי ליציאה לעבודה. עלות אחזקת רכב אינה נמוכה כלל ועיקר, לא כל שכן אחזקת שני כלי רכב, במקרה ששני בני הזוג צריכים לצאת אל מחוץ ליישוב כדי לעבוד.

בשנים האחרונות נמצא משרד התחבורה בקשר עם אלפנאר, וביחד מתבצעים ניסיונות לשפר את תשתיות התחבורה הציבורית ביישובים הערביים כדי שתעסוקה מחוץ ליישובים אלה תהיה ריאלית. פרישת תשתיות התחבורה הציבורית והפיכתה ליעילה לא יקרו ביום אחד. גם הכשרת נשים לקריירות מכניסות לא תתרחש ביום — אבל יש מגמה אמיתית של שינוי. שיעור הנשים העובדות גדל, ובמקביל עולה איכות החיים בחברה הערבית ומעמדן של הנשים מתחזק.

ד"ר חוגיראת הוא מנכ"ל אלפנאר, המפעילה את מרכזי ריאן לקידום תעסוקה בחברה הערבית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ