הגיל השלישי

תנו לגמלאים להמשיך לעבוד

פרישה מעבודה צריכה להיות תלויה בתפקודו וברצונו של העובד — ולא בגילו. יש לאפשר לאנשים לעבוד כל עוד הם רוצים ומסוגלים

יצחק בריק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
בוריס גל, בן 80, מבריג צינורות במפעל פלסאון בקיבוץ מעגן מיכאל
בוריס גל, בן 80, מבריג צינורות במפעל פלסאון בקיבוץ מעגן מיכאלצילום: איציק בן מלכי

בדו"ח מבקר המדינה שפורסם באחרונה הועלו טענות קשות בנוגע להיעדר פיקוח של משרדי האוצר והכלכלה על הגוף שקם כדי לטפל בהעלאת גיל הפרישה. על פי הדו"ח, אף שעברו כמעט חמש שנים מתחילת התוכנית, משרד הכלכלה ומשרד האוצר לא בדקו את ההשפעה של העלאת גיל הפרישה על בעלי המקצועות השוחקים. מהדו"ח עולה כי לא הופעלה כל ראייה מערכתית לאומית כנדרש בנושאים רגישים כגון אלה.

בישראל, רק 18% מכלל בני ה–65 ומעלה ממשיכים לעבוד לאחר גיל הפרישה הרשמי. שיעור העובדים יורד עם הגיל: בגילי 65–69 עובדים כ–37.7%, ומעל גיל 70 — עובדים רק 8.4%. אלה שממשיכים לעבוד לאחר גיל הפרישה הרשמי הם לרוב בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ועובדים עצמאיים, וככל שההשכלה גבוהה יותר, כך עולה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. יש סתירה בין גיל הפרישה הרשמי כיום — 62 לנשים ו–67 לגברים — לבין תוחלת החיים, שממשיכה לעלות בקצב מהיר ומגיעה ל–80 שנה לגברים ו–84 לנשים. מחקרים רבים מצביעים על כך שחלק ניכר מהאוכלוסייה רוצה להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה הרשמי — חלקם משום שהם זקוקים להשלמת הכנסה, וחלקם בשל העובדה שהם מעוניינים להמשיך להיות פעילים ולהרגיש שהם תורמים למשפחתם, לקהילה ולחברה. המחקרים מראים כי קיים קשר בין תעסוקה לבריאות: אלה שממשיכים לעבוד נמצאו בריאים יותר מבחינה גופנית ונפשית לעומת אנשים באותו גיל שאינם עובדים.

המשך עבודה בגיל מבוגר תורם להערכה העצמית ולסיפוק האישי של העובד, אבל לא ניתן להתעלם מהתועלת למשק ולחברה. על פי מחקר שנערך במכון ירושלים לחקר שווקים, כ–220 אלף בני 65 ומעלה הם בעלי פוטנציאל השתתפות בכוח העבודה. זוהי למעשה תרומה משמעותית למשק בעידן שבו הולך וקטן כוח העבודה בגילי 64–25. נוסף על כך, אדם שממשיך לעבוד, גם ממשיך לצרוך ולשלם מסים — כך שאילו היו מצטרפים לשוק העבודה הכנסתם היתה מסתכמת בכ–4.6 מיליארד שקל בשנה. מלבד החישוב הכלכלי, חשוב לזכור כי מדובר באוכלוסייה שצברה ידע וניסיון רב, שיאבדו אם היא תפסיק לעבוד.

עם זאת, יש חסמים שאינם מאפשרים לאלה שרוצים להמשיך לעבוד לעשות זאת בפועל. חסם אחד נובע מחוק גיל פרישת חובה, המאפשר למעסיק לפטר עובד בהגיעו לגיל פרישה בלא מתן נימוקים. החסם השני, מקורו בסטיגמה חברתית הנובעת מהדימוי השלילי בקרב המעסיקים, ומאפליה על בסיס גיל בשוק העבודה. הדעה הרווחת והשגויה היא שהתפוקה של עובדים מבוגרים נמוכה מזו של צעירים, בשל הירידה בכושרם הפיזי, אלא שטענה זו לא הוכחה משום ש–80% מהמבוגרים העובדים מועסקים במקומות שאינם תלויים בכושר הפיזי של העובד.

לפי טענה אחרת, עובדים מבוגרים יקרים יותר בגין הוותק שצברו במהלך השנים. גם טענה זו ניתנת להפרכה, מכיוון שרוב המבוגרים מעוניינים במשרות חלקיות, ואף מוכנים לעבוד בשכר נמוך מזה שהשתכרו בעבר. אם לא נסיר את החסמים האלה נחווה ירידה בהכנסות ממסים, עלייה בהוצאות על בריאות וסיעוד, ירידה בחיסכון ומחסור בעובדים מיומנים ומנוסים.

האגודה הישראלית לגרונטולוגיה סבורה שהגיעה העת לשנות את החקיקה הקיימת באשר לגיל הפרישה, ולאפשר לאנשים מבוגרים להמשיך לעבוד כל עוד הם מעוניינים ומסוגלים לכך. פרישה מעבודה צריכה להיות תלויה בתפקודו וברצונו של העובד — ולא בגילו. המדינה חייבת להתעורר ולפעול למען העובדים המבוגרים, ואל לה לקבור את דו"ח המבקר ולהסתפק בנזיפה בלבד. רק על ידי שינוי נוכל להחיות את המשק, לחוות צמיחה כלכלית, ולהיות חברה מוסרית יותר שלא תאפשר הזנחה של בני הגיל השלישי.

פרופ' בריק הוא יו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker