מלכודת הדבש של לקיחת הלוואות בישראל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בתקופה האחרונה אנחנו מוצפים מכל עבר בהצעות להלוואות. חברות כרטיסי האשראי, הבנקים, חברות הביטוח וחברות פרטיות נוספות משווקות לנו, הלקוחות, הלוואות בתוך 36-24 שעות, בלחיצת כפתור או שיחת טלפון, עם או בלי ערבים, ומנצלות את התמימות היחסית והשאיפה לחיים ״מסודרים״.

הגופים המלווים כמעט אינם עוסקים ביכולת ההחזר של הלווים, אינם בוחנים את סך ההכנסות שלהם וכלל לא בודקים את תמהיל ההוצאות של הלווה. מכיוון שחלקים גדולים באוכלוסייה אינם בעלי כישורים גבוהים לניהול חייהם הכלכליים ומנהלים משקי בית מרובי הוצאות (ולכן מגיעים למצב שבו ההכנסה נמוכה מההוצאה), הם מתפתים למלכודת הזאת ולוקחים על עצמם התחייבות נוספת בלי לשקול את השלכותיה.

על פי דו"ח שפירסם בנק ישראל על התפתחות החוב של המגזר הפרטי הלא־פיננסי ברבעון הרביעי של 2016, ניתן לראות את התוצאה הישירה לכך: ב–2012–2016 גדל חוב משקי הבית לבנקים ב–26%, למלווים מוסדיים אחרים שאינם בנקים ב–161% ולחברות האשראי ב–82%. מדובר בזינוק חד ביותר בשיעור גידול החובות, במיוחד לאור העובדה שהוא לא כולל הלוואות לדיור.

בנוסף, על פי נתוני כונס הנכסים הרשמי, ב–2012–2016 גדל ב–75% מספר הבקשות שהוגשו לפשיטת רגל. מדובר בזינוק בלתי־מתקבל על הדעת, שמשמעותו היא שמספר משקי הבית שנהפכו לחדלי פירעון ומבקשים את ההגנה מפני נושיהם במסגרת הליך פשיטת רגל רק גדל והולך.

יש קשר ישיר וברור בין הקלות המקוממת בלקיחת הלוואה לבין הזינוק במספר "מבקשי המקלט" במסגרת הליך פשיטת הרגל. כמי שעוסק רבות בתחום חדלות הפירעון עם אוכלוסיות מוחלשות במסגרת תיקי הפרו־בונו והתיקים שמתקבלים מהיחידה לסיוע משפטי של משרד המשפטים, אני מוצא כי ברוב המוחלט של המקרים, הפונים להליך פשיטת הרגל עושים זאת בעקבות חוב לבנקים, חברות האשראי וגורמים מלווים נוספים. רובם ככולם מספרים כי קיבלו שיחת טלפון או מסרון עם הצעה להלוואה, ופשוט נענו לה. רבים אף מספרים שהבנקים העניקו להם הלוואות בעשרות אלפי שקלים לצורך הפחתת המינוס בחשבון הבנק, בלי שהבנקים עמדו על יכולת ההחזר החודשית של בעל החשבון. כך הם מצאו עצמם נכנסים למעגל חובות שתפח עד שלא יכלו לשאת בעול מחייתם ובהחזר ההלוואות החודשיות.

מובן שהאחריות כאן היא לא רק על הגופים המלווים. משקי הבית אמונים על ניהול כלכלתם, ויש להניח כי ההלוואות נלקחו בדעה צלולה. ואולם, ניצול התמימות של אנשים נטולי השכלה פיננסית היא בגדר ״מכשול בפני עיוור״, ובשילוב הפרסום האגרסיבי של הגופים המלווים, מדובר בעוולה חברתית לכל דבר ועניין. אל לנו לטמון את ראשנו בחול — הבעיה של אותם פושטי רגל אינה נחלתם האישית והבלעדית: בסוף גלגולו של הליך פשיטת הרגל, עם קבלת ההפטר שפוטר את החייבים מכל החובות שצברו, נותרים נושים רבים עם חוב אבוד — שאותו לעולם לא יקבלו בחזרה. כתוצאה מכך, החברות המלוות מגדילות את שיעור הריבית שהן גובות מהלווים הבאים בתור הוצאות מימון גבוהות יותר, שסוללות את דרכם המהירה והמובטחת לחדלות פירעון. החברות הרי לא ישנו את נוהלי מתן ההלוואות.

הפתרון למצב הזה, כמו לרבים אחרים, הוא חינוך. כפי שכל אחד מאתנו יודע לדקלם שירים שחיבר ביאליק ולספר את מקורות מלחמת העולם הראשונה — ואיני מזלזל בחשיבותם, כך יש לכלול שיעורי כלכלה והתנהלות פיננסית בבתי הספר. עד אז, יש לסייע לפושטי הרגל ומשפחותיהם בשיקום חייהם הכלכליים, תוך הקניית כלים משמעותיים וספציפיים לכל משפחה ומשפחה כדי שתוכל לנהל משק בית באופן עצמאי בלי להגיע למצב של חדלות פירעון. מוטב כי המדינה תשקיע תקציבים בכך, כמו גם בהגדלה ומיצוי פוטנציאל ההשתכרות, במקום להשקיע כספים רבים בהגדלת תקנים ותקציבים של העוסקים במלאכת פשיטת הרגל שגדל ללא היכר.

הכותב הוא עו"ד ושותף במשרד עורכי הדין אור את מרדכי ושות', העוסק בתחום חדלות פירעון ובייצוג חייבים

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker