הרגולטור השבוי בידי טובת הציבור הרחב

גיא רולניק טוען שבנק ישראל הוא "מונופול". זו טענה מגוחכת כלפי גוף שלטוני. מחר, אולי, יטען נגד המונופול של הכנסת על חקיקה

יואב סופר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
המפקחת על הבנקים, חדוה בר. לא תמיד הדלתות מסתובבות והמפקחים עוברים לעבוד אצל המפוקחיםצילום: אייל טואג
יואב סופר

הביקורת של גיא רולניק ("הפיקוח על הבנקים והטייקונים — הרגולטור עודנו שבוי בידי מפוקחיו", 24.2.2017, Markerweek) נגד המסמך שפירסם בנק ישראל בשבוע שעבר בנושא האשראי לקבוצות הלווים הגדולות במשק היתה צפויה. ביקורת היא כמובן לגיטימית, אך מן הראוי שתהיה מבוססת.

רולניק בחר שלא להתעכב על פירוט הצעדים הרבים שנקט הפיקוח על הבנקים בזמן אמת כדי לצמצם את הנזקים שגרמו כשלי האשראי למערכת הבנקאות ולציבור הרחב, המפורטים במסמך בהרחבה. אולי זה משום שמדובר בשורת פעולות שכל אחת כשלעצמה נשמעת די טכנית, ופירוטן עלול לשעמם את הקורא בבוקר יום שישי. אך בפועל, אלו בדיוק הצעדים המעידים על כך שמערכת הבנקאות בישראל מפוקחת ומבוקרת באופן מקצועי.

רולניק טוען שבמסמך "בנק ישראל רוכב על הגל הציבורי החדש של חמש השנים האחרונות" (בנושא הריכוזיות במשק), וש"בעקבות לחץ ציבורי ושתי רפורמות ירדה הריכוזיות בשוק האשראי בישראל". אין בו שמץ של כנות כדי להזכיר את תפקידו המכונן של בנק ישראל בשתי הרפורמות האלה, והוא בוחר לשכוח שאת "הגל הציבורי החדש" התחיל כלכלן בבנק ישראל, שמחקר מתוקשר שלו שפורסם ב–2008 וקיבל הד נוסף בדו"ח בנק ישראל ל–2009, נתן דחיפה עצומה לשיח הציבורי בנושא, והוביל להקמת ועדת הריכוזיות. אותו כלכלן היה אורח כבוד בכנסים שאירחו TheMarker ורולניק בתחילת העשור.

מעניין להיזכר גם בהיסטוריה הלא רחוקה כדי לבחון את טענתו של רולניק ש"בזירת הפשע נותר אקדח מעשן שבנק ישראל מתעלם ממנו, פרשת ההלוואות שהעמיד נוחי דנקנר לבן דודו דני דנקנר" — יו"ר בנק הפועלים דאז. לצורך הזיכרון ההיסטורי אפנה לראיון שערך רולניק עם נגיד בנק ישראל דאז ("סטנלי פישר חושף: מי משפיע מאחורי הקלעים במשק הישראלי", 11.6.2009, Markerweek), שזכור בעיקר בגלל המאמר שהציג הנגיד לרולניק — שעסק, איך לא, בתופעת הריכוזיות.

דודו זקן, קודמה של חדוה בר בתפקיד המפקח על הבנקיםצילום: תומר אפלבאום

"אז מדוע, אדוני הנגיד, הדחת את דני דנקנר?", שאל רולניק. ופישר ענה: "היו לי סיבות. המטרה שלנו היתה לשמור על יציבות הבנק, ולא לגרום נזק לאנשים. החלטנו ועשינו, ואני מקווה שהצלחנו בזה".

רולניק המשיך: "אולי לא שמעתי את ההתחלה של התשובה שלך, אבל שאלתי מדוע הדחת אותו ולא ענית על השאלה. לבנק הפועלים יש מאזן של 300 מיליארד שקל. הציבור לא צריך לדעת?"

פישר: "לא, הציבור לא צריך לדעת. יש פיקוח, המפקח על הבנקים יודע מה קורה בבנק. המטרה שלנו היא לשמור על יציבות הבנק, ולעשות את זה באורח שקט. אין לי מושג למה צריך להסביר לציבור כל דבר. זו לא זכות הציבור לדעת כל מה שעושה בנק ישראל — כל עוד אנחנו שומרים על פיקדונות הציבור, על היציבות הפיננסית של המערכת וגם על בעלי המניות של בנק הפועלים".

לפי הראיון, נראה שרולניק היה שבע רצון מהתשובה. פרשת דני דנקנר היא דוגמה יוצאת דופן, שבה פעולות ביקורת ואכיפה של הפיקוח על הבנקים, שפועל כל העת אך ורק כדי לשרת את הציבור, הופכות לנחלת הכלל בשל תוצאותיהן הקיצוניות. על פי החוק, רוב הפעולות האלה לא מתפרסמות, בשל הצורך לשמור על האפקטיביות של הביקורת מצד אחד, ועל יציבות המערכת מצד שני. כך, הציבור אינו מודע לכל אותן פעולות והנחיות של הפיקוח שהביאו למימוש ביטחונות, להפחתת חבויות, להימנעות מהגדלת היקפי אשראי ללווים שכשלו, ועוד.

הציבור כן יכול לדעת, גם אם חלקו בוחר לעתים להתעלם, על פעולות רוחביות והוראות רגולטוריות רבות שהתקין הפיקוח על הבנקים במהלך השנים, על מנת לצמצם, להגביל ולהפחית את הסיכון מהתפתחות האשראי לקבוצות הלווים השונות (אלו מפורטות בהרחבה במסמך שפורסם). זוהי דרכו של עולם. כשרגולטור מונע התממשות של סיכון, הסיכון לא מתממש, ואף אחד לא זוכה למחמאות. באותם מקרים שבהם בכל זאת מתממש סיכון, כולם יודעים כמובן להצביע על האחראי. זה חלק מהמחיר הציבורי שבבנק ישראל לא חוששים לשלם.

מאמרו של רולניק רצוף אי־דיוקים. כך, למשל, הוא מפריז במכוון במספר עובדי הפיקוח על הבנקים. הוא טוען שבמסמך לא הוצגו נתונים ולא מוסבר כיצד בוצעה ההשוואה שמראה שהיחס של הבנקים ללווים גדולים אינו סלחני יותר מאשר ללווים צרכניים — אלא שהנתונים מופיעים בצורה ברורה בעמוד 6 במסמך. הוא טוען ש"בנק ישראל הוא מונופול ככל המונופולים", היות שהוא יודע שהמלה "מונופול" מציתה רגשות עזים אצל קוראיו. אז מה אם זו טענה מגוחכת כלפי גוף שלטוני. מחר, אולי, יטען נגד המונופול של הכנסת לחוקק חוקים, או של בתי המשפט לפסוק ולגזור דין.

אבל גרוע מכך, רולניק רוכב על הגל של "הדלתות המסתובבות — המעבר של המפקחים לעבוד אצל המפוקחים". הגיע הזמן לשים סוף לזריקת הרפש הזאת: ב–14 השנים האחרונות כיהנו בבנק ישראל ארבעה מפקחים על הבנקים, שתחתם התנהל פיקוח הדוק ודקדקני. שניים מהם לא מצאו, לפחות עד כה, את דרכם אל משרה במערכת הבנקאית — אולי בשל צעדים שנקטו שלא היו לטובתם של בעלי הון מסוימים במשק? כנראה לא נדע. מפקח אחר, שהגיע לבנק ישראל ממערכת הבנקאות, שב אליה לאחר סיום תפקידו. העובדה שבאחרונה מינה אותו שר האוצר, משה כחלון, למלא עוד תפקיד ציבורי בכיר וחשוב, היא אות ומופת לעובדה שאדם מקצועי וישר יכול לשרת נאמנה את הציבור הרחב, גם אם לפני כן או לאחר מכן ישרת נאמנה את מעסיקיו במגזר הפרטי. גם המפקחת הנוכחית, כידוע, מילאה בהצלחה תפקידים בבנק ישראל וגם במערכת הבנקאות.

רולניק טוען שהפיקוח על הבנקים שבוי בידי מפוקחיו. הפיקוח אכן שבוי. הוא שבוי בידי החובה לשרת את טובתו של הציבור הרחב בישראל, במיטב יכולותיו, ניסיונו המצטבר, והידע המקצועי המצוי אצל אנשיו. הפיקוח חייב גם דין וחשבון לציבור אודות מעשיו, וגם על כשליו, אם וכאשר אילו קורים. אף אחד, כידוע, אינו חף מטעויות. דיווח זה ניתן לציבור באופן שוטף, כל עוד הוא אינו פוגע ביכולתו של הפיקוח לבצע את תפקידו לטובת אותו ציבור. הציבור הרחב מוזמן לגלוש לאתר האינטרנט של בנק ישראל ולקרוא, בעצמו, ללא צורך בתיווך מוטה, את הדיווח שנתן הפיקוח לציבור בנושא כשלי האשראי של קבוצות הלווים הגדולות ואופן הטיפול בהם.

הכותב הוא דובר בנק ישראל

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker