יחסי הציבור השליליים של המלה "סיעודי" - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יחסי הציבור השליליים של המלה "סיעודי"

הדימויים וההקשרים השליליים קובעים מציאות: נדרש שינוי תפישה מחשבתי בקרב מקבלי החלטות, בביטוח הלאומי ובקרב הציבור - לגבי השימוש במלה סיעוד

תגובות
מטפלת ואישה זקנה
אלון רון

הגיע הזמן לשקול מחדש את השימוש במילה "סיעוד" בהקשר החברתי בישראל. לא משום שסיימנו את תפקידנו כחברת מופת בתחום הרווחה, לא מפני שבבת אחת נעלמו מאות אלפי קשישים ונפגעים ותשושים הזקוקים לחמלה ולסיוע, ולא בשל הרצון לחסוך בכספי הציבור.

להפך - יש להגביר את המאמצים לעזור בכל דרך להבטחת קיום בכבוד לאזרחי המדינה, בעיקר בגילאים המבוגרים, להקצות יותר משאבים ותקציבים, לעודד הזדהות חברתית ואישית, לסייע בכל דרכי הטיפול האפשריות. אבל במקביל, צריך "להחליף דיסקט" ביחס המילולי והעקרוני של כולנו כלפי אותם אזרחים, ובעצם כלפי עצמנו.

כצעירים אנחנו חיים באשליית הקיום האינסופי. אנחנו מבינים שיש סוף לחיים, אבל הרצון ההישרדותי הטבעי שלנו גורם לנו לדחות את הקץ, לא לחשוב עליו, לרוב אפילו להתעלם ממנו. רובנו שואפים להרחיק ממחשבותינו את מי שמגיע אל סיום חייו, בעיקר את החולים והמבוגרים, שגופם ונפשם בוגדים בהם.

במשך חיינו אנחנו גם מחפשים את הדרך הטובה ביותר שתיתן לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אם בעבר המלה "סיעודי" נתפשה כמשקפת חמלה, רחמים ורצון הומאני לסייע, כיום היא מעלה מיד קונוטציות של חולשה, מסכנות, אי־שליטה בסוגרים, חוסר תפקוד, הזדקקות להשגחה צמודה, נצרך רווחה ומי שדורש שיטפלו בו. על דרך השלילה — הסיעודי מגדיר אותנו כחזקים, בריאים, עצמאיים ומסוגלים. ברובד העמוק זו טפיחה עצמית על השכם, שמהווה כסות להרחקה של המבוגרים והזקוקים, להתעלמות מהם, לניכור ביורוקרטי ומס שפתיים.

במקום לקבע תפישות של מסכנות, פחד, ניכור ודחייה, צריך להסתכל למציאות בעיניים. ההבדל בין מי שיכול למי שאינו יכול — לאכול, ללכת, להתבטא, לראות, להתלבש, להתקלח — הוא רק ברמות התפקוד הפיזי, הקוגניטיבי, הרגשי או השכלי. "יכול" ו"לא יכול" אינם מוחלטים. הם נמצאים על רצף. מי שאינו יכול קצת, כלומר זקוק לעזרה בחלק מהזמן, הוא בעצם עצמאי רוב זמן. אדם כזה לא נופל על הדימוי שהוזכר לעיל.

הדימויים וההקשרים השליליים קובעים מציאות. הם משפיעים באופן מודע ולא מודע על כולנו — על אנשי מקצוע שלא רוצים לעבוד בתחום הסיעוד, על בני משפחה שלא רוצים לתמוך בבן משפחה סיעודי ועל אנשים המתקשים בחלק מהפעילויות היומיומיות ולא רוצים שיקראו להם סיעודיים. לתחושתם, וגם בפועל, הם עצמאים עם צורך בעזרה.

לכן, נדרש שינוי תפישה מחשבתי והגדרתי בכל הרמות, בקרב מקבלי החלטות, בביטוח הלאומי, במשרדי הממשלה, בקרב הציבור הרחב. יש לעבור לשיח שווה ומכבד שיעסוק במי ש"יכול לעשות פעולה מסוימת" לעומת "מי שאינו יכול", ולא משנה הסיבה.

ישראל נתפשה עם הקמתה כמדינת רווחה, וכמי שסועדת ומתקצבת את אוכלוסייתה המבוגרת והנזקקת. חוקקנו חוק סיעוד שהוא מהמתקדמים בעולם, המופעל על ידי המוסד לביטוח לאומי, משרד הרווחה וחברות שמספקות את השירות. החוק נועד לאפשר לאוכלוסיית בני הגיל השלישי לקחת חלק פעיל בחיי הקהילה וליהנות מאיכות חיים לאורך זמן. הקמנו מוסדות כמו הביטוח הלאומי, עודדנו קצבאות אמתיות למי שזקוק להן באמת.

אבל ישראל שינתה פניה: כיום חיים כאן כ–900 אלף תושבים בני 65 ומעלה, תוחלת החיים שלנו היא 80 שנה לגברים ו–84 לנשים, כ–162 אלף איש נזקקים לסיוע באמצעות גמלת הסיעוד. רבים מאוד, רבים מדי, נפגעים בתאונות ומלחמות ונעשים נכים פיזית, גם מספרם של אלו הפגועים נפשית עולה מדי שנה. האם כולם סיעודיים שיש לרחם עליהם ובכך להסתפק? האם נכון מוסרית לתייג אותם כשונים ואחרים?

אם אנחנו חפצים לחזור לערכי היסוד הנכונים ולחזון של מייסדי המדינה כחברה מתקדמת, מן הראוי שנבחן שוב את המקומות שבהם אנחנו משתמשים ומתכוונים למלה "סיעוד". כך, למשל, את גמלת הסיעוד ראוי להחליף ב"גמלה לסיוע לבני הגיל השלישי". אם נתחיל לחשוב אחרת — נוכל לתפקד טוב יותר ולאפשר גם לדורות הבאים את ההזדמנות לחיות בכבוד.

הכותב הוא סמנכ"ל ומנהל חטיבת הסיעוד בקבוצת דנאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות