הזכות לסביבה איכותית אינה זכות יסוד

לאורך השנים עלו הצעות לעיגון הזכות לאיכות הסביבה באמצעות חקיקת חוק יסוד איכות הסביבה; ההצעות נדחו, אך עדיין נותרה המחלוקת בסוגיה

שירן יונה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נחל הקישוןצילום: חגי פריד
שירן יונה

בישראל קיימת חקיקה פרטנית וענפה בכל הנוגע לשמירה על איכות הסביבה. כך לדוגמה, יש חקיקה המסדירה את תחום זיהום האוויר, את הטיפול בפסולת אלקטרונית, בריאות העם ועוד. אין חולק כי הנזק לכל אדם ולחברה כולה ממפגעים סביבתיים הוא גדול, ופעמים רבות אף בעל השלכות הרסניות על בריאותו של אדם הנחשף למפגע.

מתוך הכרה זו בחשיבותה של איכות הסביבה, בחר המחוקק לייצר הסדרה פרטנית לתחומים בעלי חשיבות לבריאות הציבור. בשנים האחרונות, עם התפתחות הרגולציה בתחום, נשמעות מעת לעת קריאות של ארגונים סביבתיים ונבחרי ציבור במסגרת כנסים סביבתיים שונים, בראשם כנסי סביבה 2050, להגדיר את מעמדה של הזכות לאיכות סביבה כזכות יסוד, לצד הרגולציה הפרטנית הקיימת, ובכך לחזק את מעמדה של זכות זו.

לאורך השנים עלו מספר הצעות לעיגון הזכות לאיכות הסביבה באמצעות חקיקת חוק יסוד איכות הסביבה. הצעות החוק השונות נדחו במהלך השנים, אך השאלה אם נכון וראוי לעגן את הערך של שמירה על הסביבה במסגרת חוק יסוד נותרה פתוחה. הנימוק התומך המרכזי הוא הצורך לייצר לזכות לאיכות הסביבה את אותה הגנה מיוחדת המוענקת לזכויות יסוד, הגנה שנועדה להגביל את המחוקק ואת רשויות השלטון לפגיעה מינימלית בסביבה.

ב–2004, בעקבות עתירה של עמותת אדם טבע ודין נגד חוקיותו של תיקון בחוק התכנון והבנייה, הגיעה שאלת מעמדה החוקתי של הזכות לאיכות סביבה לפתחו של בית המשפט העליון. בית המשפט קבע, בדעת רוב, כי הזכות לאיכות הסביבה אינה מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואינה בעלת מעמד חוקתי. עם זאת, קבעו השופטים כי הזכות לכבוד האדם כוללת הגנה מפני פגיעה סביבתית במקרים שבהם ניתן "להראות סכנה מוחשית וממשית לחיי האדם או גופו".

היוצא מפסק הדין הוא שעיגונה של הזכות לאיכות הסביבה כזכות יסוד נועד לספק הגנה בנושאים סביבתיים שאינם נכללים תחת הכותרת "בריאות הציבור". כך הדבר, למשל, ביחס לשימור נופי, המגוון הביולוגי או השטחים הפתוחים. בלי לפגוע בחשיבותם הרבה של נושאים אלה, או בעוסקים בהם, הרחבת ההגנה החוקתית־העליונה גם עליהם, תביא להרחבה בלתי סבירה של חוקי היסוד לנושאים שאינם הכרחיים למימוש ההגנה על זכויות אדם.

לעניין הטענה כי עיגון הזכות לאיכות סביבה בחוק יסוד יאפשר להגביל את השלטון לפגיעה מצומצמת יותר בסביבה, טענה זו, אף שהיא נכונה מבחינה טרמינולוגית, נעדרת משמעות מעשית; אין צורך בחוק יסוד כדי לחייב רשות שלטונית לשקול שיקולים סביבתיים. המשפט המינהלי קובע שעל רשות מינהלית לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים טרם קבלת החלטה ובכלל כך שיקולים סביבתיים, ככל שישנם.

יתרה מכך, אחד ממאפייניה הבולטים של הזכות לאיכות סביבה הוא שהיא אינה מוגדרת עד תום. נראה כי אין מקום להפוך זכויות כאלה לזכות יסוד במשפט הישראלי, לא כל שכן כשחוק יסוד כבוד האדם וחירותו מספק הגנה חוקתית בכל הנוגע לשמירה על הקיום האנושי המינימלי. החשש אינו רק מפרשנות מרחיבה של הזכות לאיכות סביבה על ידי בתי המשפט, אלא גם ממתן פרשנות מצמצמת יתר על המידה לנוכח ההתנגשות עם תכליות מנוגדות.

עו"ד בר לב הוא מיוזמי כנס סביבה 2050 וראש מחלקת איכות הסביבה במשרד תדמור פרופ' יובל לוי; עו"ד יונה היא עורכת דין במחלקה

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker