גם הציבור אשם בזיהום הסביבה - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גם הציבור אשם בזיהום הסביבה

אם במקום להותיר זבל בחופים, רוב המבקרים יאספו מעט אשפה, תתחולל מהפכה של ממש בחופי ישראל

תגובות

מדוע קמפיינים סביבתיים מתקשים להתרומם?

בכל פעם שמחפשים דוגמה לקמפיין ציבורי מוצלח ואפקטיבי, כזה שהוביל לשינוי אמיתי בישראל, חוזרים לקמפיין למען פרחי הבר בשנות ה-50. כמו שכל ילד יודע, החברה להגנת הטבע הצליחה לחנך את הציבור הישראלי שאת זר הפרחים לשבת קונים בחנות או מגדלים בחצר, אבל לא קוטפים במרחב הציבורי. למעשה, הקמפיין למען פרחי הבר הצליח כל כך, עד שהדברים הגיעו למחוזות האבסורד: לא נדיר לראות משפחות ישראליות משאירות בשמורת הטבע זבל או אש בוערת, אבל בפרחים אף אחד לא נוגע.

מה סוד ההצלחה של קמפיין הפרחים? התשובה מורכבת מגורמים שונים: הקמפיין נגע בנושא שאנשים התחברו אליו בקלות, הוא בוצע באופן חיובי וקליל, הדרישה שהוא הציב - לא לקטוף פרחים - היתה ברורה ופשוטה לביצוע, ויותר מכל, הקמפיין שידר מסר שמאמין בציבור, ושתובע מכל אחד מאתנו אחריות אישית. הוא פנה לרגש ולשכל שלנו במקביל, והראה לנו איך באמצעות שינוי קטן כולנו יכולים להפוך את העולם שמסביבנו לנעים וטוב יותר. הקמפיין גם נתמך בפעילות אכיפה וחקיקה, שחיזקה את המסר וקידמה את הביצוע בפועל.

בעשורים שחלפו מאז, הגישה מאחורי קמפיינים סביבתיים השתנתה, ונוצרה נורמה שבה האחריות לכל בעיה מוטלת קודם כל על המדינה. יש בכך משהו טבעי: המאבק הסביבתי מתרכז בנושאים מורכבים מאוד, שבהם המדינה היא השחקן העיקרי, והמפתח להצלחה או לכישלון מצוי במערכת הפוליטית. בהתאם, ארגונים חברתיים וסביבתיים פיתחו יכולות טובות להתמודד בזירה התכנונית או המשפטית, ואף להשפיע על מדיניות.

כנרת
ג'יני אנצ'ו גוש

אבל לא כל בעיה סביבתית מורכבת מתקיימת רק ברמת ועדות הכנסת או תוכניות המתאר. יש תחומים, כמו בקמפיין פרחי הבר, שבהם התנהגות ציבורית היא חלק מהותי מהבעיה. ברמה העמוקה יותר, הפניה מתמדת של האצבע המאשימה כלפי השלטון יוצרת מודל של "אזרחות מתלוננת" ולא פעילה, ומחלישה את האחריות הקהילתית והציבורית שכל אחד מאתנו חש. מאבקים חברתיים או סביבתיים טובים צריכים לדרוש יותר גם מהציבור עצמו.

דוגמה אקטואלית לאתגר שבו הציבור הוא שחקן משמעותי היא השמירה על ניקיון הסביבה בכלל, והסביבה הימית בפרט. מדי שנה 20 מיליון טונות של אשפה מגיעות לים. חלקה הגדול הוא פלסטיק שאינו מתכלה. בכל קמ"ר בים יש 13–18 אלף חלקיקי פלסטיק. 80% מהפסולת הזאת מגיעה ממקורות יבשתיים - בין השאר, מהאשפה ומהשאריות שאנחנו משאירים בחוף. הזבל פוגע בחיות הבר והים, ומונע מהציבור ליהנות מחלקים משמעותיים מהחוף.

למדינה ולרשויות המקומיות יש תפקיד משמעותי בשמירה על החופים, ויש לקדם חקיקה שנוגעת לצמצום השימוש בפלסטיק, כפי שעושה "חוק השקיות" החדש. ואולם המפתח להצלחה מצוי בשילוב של צעדים כאלה עם שינוי של התנהגות הציבור, שהוא מרכיב לא פחות חשוב במהלך. אם במקום להותיר זבל בחופים, מרבית המבקרים יאספו מעט אשפה, תתחולל מהפכה של ממש בחופי ישראל, בלי תקציבי ענק ובלי הליכים מורכבים.

קמפיינים לשמירה על ניקיון חופים מדברים בדיוק על היגיון זה, העומד מאחורי הנעה לפעולה של הציבור: להקדיש כמה דקות לאיסוף האשפה ושמירה על הניקיון של חופי הים. הקמפיינים מדגישים את ממד האחריות האישית כמפתח לשינוי, מעודדים לאזרחות פעילה ומחנכים דור חדש לאהבת ושמירת הסביבה. כל ישראלי שמשתתף בקמפיין, הופך לסוכן שינוי קטן: הוא מאמץ ערכים חדשים בעצמו ומנחיל אותם לסביבתו ולקרוביו.

אין ספק שהמורכבות של בעיות חברתיות וסביבתיות תמשיך לעלות בשנים הקרובות. ארגונים לשינוי חברתי ימשיכו להזדקק למערכת הפוליטית ולרשויות כדי להוביל מהלכים משמעותיים. אבל חשוב לזכור שחברה או קהילה מורכבת קודם כל מבני אדם, ושכל פעיל סביבתי היה פעם גם ילד שפשוט אהב טבע. לפעמים, המאבקים המוצלחים והחשובים ביותר מתחילים בחיבור למקום האישי הזה.

הכותב הוא מנכ"ל עמותת אקואושן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות