דעה |

אזהרה לפני האסון הבא: הכסף הוריד את המהנדסים והאדריכלים על הברכיים

אנשי המקצוע למיניהם - רופאים, מדענים, נגרים ואינסטלטורים הם המעמד הבינוני שהוא עמוד השדרה של כל חברה ■ צריך לראות את אסון נפילת חניון הברזל כאיתות אזהרה לקריסת מעמד המתכננים בישראל, לא פחות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כוחות של פיקוד העורף בחניון הברזל ברמת החייל, אמש
כוחות של פיקוד העורף בחניון הברזל ברמת החייל, אמשצילום: דודו בכר

קיוויתי שאמצא מאמר כזה בחתימת אחד מנציגי האגודות המקצועיות של המהנדסים והאדריכלים, אבל כדברי האמרה: "באין ציפור שיר גם עורב ייחשב לזמיר".

אין ספק שאסון קריסת התקרה בחניון הברזל ייבדק וייחקר עד תומו ע'י מומחים לנושא. עולה השאלה: מי יבדוק איך קרה שהמערכת קרסה? חברת בנייה מהטובות במדינה, קונסטרוקטורים מהטופ של הליגה הלאומית, שלושה משרדי ניהול ופיקוח מעולים שאמורים לבדוק האחד את השני - ובכל זאת – טעות אנוש פשוטה הפילה אותם (כן, פשוטה. אין שום דבר מורכב בתקרה של חניון).

השאלה הזו מדאיגה כי היא מציפה נושא חשוב הרבה יותר. נושא שהוא אולי המכנה המשותף להרג עובדי בנייה, לקירות עקומים, לנזילות, לחריגות מוגזמות מהערכת עלויות ומלוחות זמנים – נושאים של שיגרה בענף הבנייה.

ייתכן שתכנון ופיקוח לקוי הפילו את התקרה, אבל את המערכת הפילה התפישה שהקריטריון הכלכלי עומד מעל הכל. בשם קריטריון זה אפשר לצפצף על כל היבט אחר. החברה מצדיקה כיום כל עיוות מוסרי, כל התנהגות בלתי הוגנת כאשר זה הגיבוי.

הבטיחות באתרי הבנייה היא החלק הנראה של קרחון כיפוף הידיים בענף הבנייה. אינני מתכוון לפועלים הערבים או לעובדים הזרים; את אלה כבר מזמן לא סופרים. תתפלאו, אני מתכוון לעובדה שבשם התורה הכלכלית הצליחו להוריד את ציבור המהנדסים והאדריכלים, הקבלנים, המפקחים ומנהלי הפרויקטים – על ברכיהם. לאיש מקצוע בעל ידע, כישרון ויכולת אין כיום שום סיכוי בשוק העבודה הישראלי אם לא ישתף פעולה עם המצב.

אנשי מקצוע - כולם ללא יוצא מהכלל - אמורים להיות מחויבים ליושר ולאיכות מקצועית לפני כל מחויבות אחרת; ליזם יש מחויבויות אחרות. הראשונה שבהן, בדרך כלל, היא המחויבות הכלכלית. לכן, איש מקצוע העובד בשרות היזם ומחויב למטרותיו, יעמוד לא פעם בקונפליקט בין המחויבות המקצועית לבין עלויות הביצוע.

לאיכות, כידוע, יש מחיר גבוה לעתים. כל אחד מאתנו האדריכלים והמהנדסים עומד בקונפליקטים כאלה מדי יום ביומו. מנושא שכר הטירחה שלו ועד לסוג חומרי הבנייה ואיכות הביצוע.

לפני עידן ועידנים, שכר תכנון הנדסי וארכיטקטוני היה בתעריף קבוע והתחרות היתה על טיב העבודה, כמקובל ברוב המדינות בעולם. לא עוד - התחרות כיום היא מי יתן הנחה גדולה יותר מהתעריף המקובל. לכאורה מצב בריא, אך למעשה נותן עדיפות לאיש המקצוע הזריז (לא יפה לכתוב "מרחן") על פני המשקיע.

יזם הגון והוגן יעדיף לבנות באיכות טובה ובחומרים איכותיים שעמידים לאורך זמן; יעדיף איכות על רווח מהיר, בידיעה שלטווח הארוך יצליח לבנות מוניטין; יש כיום לא מעט יזמים כאלה.

דווקא מבני ציבור, הסובלים ממחסור בתקציבים, מובילים את החיפוש אחר בנייה זולה ומכופפים את אנשי המקצוע וקבלני הבנייה לעבוד "על הקצה". אתם קוראים בעיתון על מיעוט מפקחי משרד העבודה ועל תנאי העבודה המחפירים שלהם, אבל לא תשמעו על העובדה שמשרד הפיקוח הפרטי נבחר בגלל שכר הטרחה הנמוך שלו, והאפשרות היחידה שלו לעמוד בכך היא להציב בבניין מפקח שאמור לרוץ לעוד שלשה פרויקטים באותו יום.

פה קבור הכלב. אנשי מקצוע שהשוק הצליח לכופף אותם להיות "כלכליים" ולא "מקצועיים ואיכותיים", שוק עבודה שבוחר אנשי מקצוע לא בגלל איכותם, אלא בגלל עלותם הנמוכה. המובילים בכך, כרגיל, הם משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות והחברות הציבוריות. העובדה המעניינת היא שהיזמים הפרטיים, שאמורים להחשיב יותר מאחרים את הבנייה ה"כלכלית", בונים כיום באיכות טובה בהרבה מהבנייה הציבורית. יזמים אלה הפנימו מזמן את העובדה שאיכות טובה היא קריטריון כלכלי לטווח הרחוק.

סיפור קטן ששמעתי מאדריכל: "לפני זמן מה קיבלתי פנייה מרכבת ישראל, כאחד מעשרה משרדים, להגיש הצעה לתכנון תחנת רכבת. היועץ הכלכלי שפניתי אליו להכנת ההצעה הוריד אותי מזה. אין לך סיכוי, אמר. בתחרות יזכה אדריכל שייתן הנחה של 50% מהתעריף. עם העבודה שאתה משקיע - אתה לא תעמוד בזה" - זה היה לפני מספר שנים; כיום זה הסטנדרט. בשיטה זו מלמדים קבלנים, מהנדסים ואדריכלים איך למרוח, לרמות, לחפש עמלות מספקים, להתמחות בחיפוש שגיאות של אחרים ובעיקר – לחפף, כי אי אפשר לעשות עבודה בחצי מחיר ולהיות "כלכלי" מבלי לחפף.

אכן, בימים האחרונים אפשר היה לקרוא מאמרים הטוענים ששיטת B.O.T. גורמת לתחרות שמביאה חברות לקחת סיכונים המביאים לאסונות. גם זה כלול בחלק הנראה של הקרחון. כיום כל דבר במדינה נעשה על פי הקריטריון הזה, והאיכות אינה נכללת בו. בדרך כלל זה נגמר בקירות עקומים, בנזילות, בצבע מתקלף ובאיחור בלוח הזמנים. לפעמים חניון נופל, לפעמים גשר מכביה - מה שמספיק למלא את העיתונים עד השערורייה הבאה.

אגב, לפעמים יש גם הצלחות: אני מסתכל על המעונות החדשים של אוניברסיטת תל אביב (שיכון ובינוי ב-B.O.T) ואני מוריק מקנאה. הצליח להם - מישהו עשה שם עבודה טובה; גם זה קורה, לא כולם נופלים. הבעיה היא שהממוצע דומה יותר לפרויקט בניית בית ספר גדול שהסתיים זה עתה. המתכנן סיפר לי שכשיצא המכרז אמר ליזם (חברה כלכלית של אחת העיריות) – בתקציב שאתה דורש תקבל קבלן רמאי או פושט רגל או מרחן. קיבלו את כולם: הראשון ברח לקנדה, השני פוטר, והשלישי משפץ עכשיו את הפישולים שלו.                                                                                             

שלחתי את המאמר למספר מהנדסים בבקשה שיצטרפו לחתימה. כולם הסכימו עם כל מלה, אך סרבו לחתום. מסתבר שאפילו עורבים מפחידים מהנדסים.

הכותב הוא אדריכל ומרצה בכיר לשעבר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker