הממשלה ממשיכה באפליית הבדואים - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הממשלה ממשיכה באפליית הבדואים

הממשלה כשלה בניסיון להעביר בדואים שמתפרנסים מחקלאות ומגידול צאן ליישובים עירוניים, וכעת מתכננת לטעות שוב

5תגובות

תחילה, מלת ברכה לשר החקלאות אורי אריאל. בהצהרות לא אופייניות הוא הצליח להפתיע אפילו את מירב ארלוזורוב. "אנחנו בפיגור של 70 שנה עם הבדואים", "22 יישובים בדואים בדרום, 220 אלף איש, ואפילו לא בריכת שחייה אחת. אי אפשר לראות ולו כתם דשא אחד בכל יישוב" — כך אמר אריאל לארלוזורוב ב–16 באוגוסט.

לכאורה, מדובר בהצהרת כוונות מרשימה. הכפרים הבדואים בנגב אכן הוזנחו באופן בלתי־נתפש. הבעיה היא שהשר מתעלם מעובדה קטנה — בנגב אין רק 22 יישובים בדואים. יש הרבה יותר, אלא שרובם לא מוכרים על ידי המדינה. לא בכדי העניין שמפגין שר החקלאות נעצר בגבולות היישובים המוכרים, ללא התייחסות לעשרות אלפי האזרחים שמתגוררים בכפרים שהמדינה מסרבת להכיר בהם. הרבה יותר פשוט להמשיך ולהתעלם מקיומם ולהתרכז בעיירות. מאחורי הכוונה להשקיע בתשתיות ביישובים המוכרים עומדת תפישה ישנה שמטרתה לעודד את תושבי הכפרים הבלתי־מוכרים לעבור אליהם, ולא רצון לקדם אותם.

הרשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב, שנמצאת משום מה תחת אחריותו של שר החקלאות, לא הצליחה לכונן יחסי אמון עם תושבי הכפרים הבלתי־מוכרים. במקום לשתף פעולה כדי לפתור את הבעיות שהתושבים מצביעים עליהן, ולהגיע לפתרונות מוסכמים, היא ממשיכה לכפות פתרונות חד־צדדיים ובכך ליצור תחושה של אדנותיות וכיפופי ידיים.

בדואים באזור עבדת, בשנה שעברה
אילן אסייג

כך, למשל, קבינט הדיור החליט באחרונה להעביר את תושבי ואדי אלנעם ליישוב חדש דרומית לעיירה שגב שלום. היישוב יהיה כפוף אליה מוניציפלית, ויישען על תשתיותיה הרדודות — בניגוד לרצון התושבים, ולאורח חייהם הכפרי. הממשלה שכשלה בניסיון להעביר בדואים שמתפרנסים מחקלאות ומגידול צאן ליישובים עירוניים — מתכננת כעת לטעות שוב. בוודאי עוד כמה שנים יתהו כמה שרים מדוע היישובים נמצאים בפיגור. זוהי איוולת שנובעת מהפטרוניות שהממונים על נושא הבדואים מפגינים.

גם כישלון העיירות הבדואיות המוכרות נובע מהפטרנליזם של המדינה, ששאפה "לקדם" ולעייר את התושבים, אך הפכה את העיירות למוקדים הנחשלים ביותר. המדינה הקימה את העיירות ללא התייעצות עם התושבים וללא התאמה לצרכיהם. היא כפתה עליהם לעבור אליהן, והמשיכה להזניח את תושביהן למרות ההכרה, וחרף התכנון. באופן כללי, נדמה כי הממשלה לא מכירה באפשרות שלפיה בדואים יגורו ביישובים כפריים בנגב, בעוד שיהודים מתגוררים בקיבוצים, מושבים ובחוות בודדים.

תושבי הכפרים הבלתי־מוכרים חיים שנים רבות ללא הכרה, ללא תכנון, בתנאי מחיה קשים מאוד, וללא נגישות לשירותים בסיסיים כחשמל ומים. הם חשופים לסכנה מתמדת של גירוש ושל הריסות בתים ותשתיות, רק מכיוון שהם מסרבים לוותר על הקשר החזק ביותר שיש להם עם האדמה שעליה גדלו. עם כל הכבוד להצהרות של השר אריאל, אני משוכנעת שהם לא ימהרו להחליף אותה בחלקת דשא ובריכת שחייה.

הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות