המיחזור הוא אמצעי - לא מטרה

המיחזור הוא פתרון קצה, ממש כמו הטמנה או הפקת אנרגיה מפסולת ■ השימוש הרב־פעמי הוא שלב אחד קודם למיחזור

TheMarker digital
אופירה אילון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
TheMarker digital
אופירה אילון

מיחזור הבקבוקים עלה מחדש לסדר היום הציבורי בחודשים האחרונים. האם להוסיף את מכלי המשקה הגדולים לחוק הפיקדון או לחוק האריזות? ברקע המחלוקת ניצבת הסוגיה החשובה של מציאת פתרון ראוי לטיפול במוצר צריכה שנהפך לפסולת, מושלך לאתרי הטמנה או מוצא עצמו במרחבים ציבוריים, בפארקים ובחופים.

בין אם המכלים הגדולים ייכללו בחוק הפיקדון ובין אם בחוק האריזות, המטרה היא לטפל במכלים אלה בתהליך מיחזור. על פי נתוני תאגיד המיחזור אל"ה, כ–715 מיליון בקבוקי משקה משפחתיים נמכרו ב–2015. כ–54% מהם, במשקל של כ–17 אלף טונה, נאספו ומוחזרו.

בתהליך המיחזור שוטפים את המכלים, גורסים אותם ומייצרים מהם מוצרים "נחותים", כמו סלסילות לפירות, וכן מעילי פליס ושטיחים (מאחר שאלה אינם מיוצרים בישראל, הבקבוקים או הפתיתים הגרוסים מיוצאים). המיחזור אמנם נחשב מועיל לסביבה (בשל צמצום השימוש בחומרי גלם בתוליים) — אבל חשוב לציין שאינו תמיד הפתרון הסביבתי המיטבי.

מתקן מיחזור בקבוקים בת"א צילום: מוטי מילרוד

השאלה הסביבתית הנכונה היא מה עדיף: מיחזור או הטמנה? האם אנחנו צריכים למצוא פתרונות קצה לטיפול במכלי המשקה ולא לחפש פתרונות במעלה הזרם - ובמלים אחרות, למצוא דרכים להשתמש בפחות בקבוקים?

באירופה, למשל, מאמצים ומיישמים פתרונות סביבתיים מתקדמים יותר, באמצעות מעבר לרב־פעמיוּת והפחתת הפסולת במקור. חוק האריזות האירופי, ששימש בסיס לחוק האריזות הישראלי, מעודד מעבר לגישת הרב־פעמי על חשבון החד־פעמי — יצרן האריזות נדרש לשלם סכומים גבוהים על כל טונה של אריזות שמוכנסות לשוק. כלומר, החוק במהותו מעודד שימוש בפחות אריזות. בגרמניה אפשר כבר שנים לבוא למרכול עם צנצנות מהבית ולמלאן במוצרים יבשים — עדשים, שיבולת שועל, גרנולה — וגם במוצרים ניגרים, כמו יוגורט וכמובן חומרי ניקוי.

בתחום המשקאות, הפתרון שאימצו האירופאים הוא בקבוקים שנועדו למילוי חוזר רב־פעמי. בחנויות רבות מעודדים רכישת משקאות המשווקים בבקבוקים רב־פעמיים. את המבחר הגדול ביותר אפשר למצוא בפינלנד ובדנמרק, שבהן כמעט כל סוג משקה — מליקרים, דרך יין, בירה ומשקאות קלים, ועד מים מינרליים — אפשר לקנות בבקבוקים רב־פעמיים.

בחוקים הקיימים לטיפול בפסולת בישראל — חוק הפיקדון וחוק האריזות — ניכרת החשיבות שבמציאת חלופות נכונות יותר סביבתית למיחזור, והדבר אף מצוין בחוקים. עם זאת, הדבר אינו מתורגם לצעדים אופרטיביים ממשיים.

ניצנים של שינוי מגיעים מיוזמות עסקיות, וטוב שכך. החוקים צריכים לתת את המסגרת הרגולטורית, אבל העסקים עצמם הם אלה שצריכים לקדם את העניין, מלמטה למעלה. סנו, למשל, מוכרת חומרי ניקוי ב"מלאנים" — אריזות רכות שתכולתן מועברת בבית לכלי קשיח, וסודהסטרים משווקת בקבוקים רב־פעמיים שימולאו בבית במי ברז (טובים וראויים לשתייה) ובתרכיז מיץ. מנתונים שאספה החברה עולה כי מעבר להפחתת העלויות לצרכן, בקבוק סודהסטרים אחד משמש תחליף ל–3,833 מכלים חד־פעמיים למשפחה במשך שלוש שנים. דוגמה נוספת היא איקאה, שביטלה את חלוקת שקיות הפלסטיק בחינם, וגובה תשלום עבורן.

המיחזור, אפוא, הוא פתרון קצה, ממש כמו הטמנה או הפקת אנרגיה מפסולת. השימוש הרב־פעמי הוא שלב אחד קודם למיחזור. בחירה מושכלת בין החלופות — הפחתה במקור, שימוש חוזר, מיחזור, הפקת אנרגיה או הטמנה — צריכה להיעשות לאחר מחקר וניתוח של מחזור חיים, תוך כדי התחשבות בתועלות ובחסרונות של כל אחת מהחלופות. המיחזור, שמשום מה נחשב "קדוש", הוא אמצעי — לא מטרה.

פרופ' אילון עומדת בראש תחום הסביבה במוסד שמואל נאמן,
 ובראש החוג לניהול משאבי טבע באוניברסיטת חיפה

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker