מערכת הבריאות הציבורית 
מדממת בפריפריה

הפער המצער בין מרכז לפריפריה אינו מתבטא רק בלוחות אקסל ובמספרים, אלא בחיי אדם ■ בפריפריה תוחלת החיים היא עד שמונה שנים פחות מבמרכז, ותמותת תינוקות נפוצה עד פי שניים; אלו הם תוצאה של מדיניות מתמשכת

גיא בק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צילום: עופר וקנין

לפני כחודשיים החל מאבק המתמחים לרפואה לקיצור תורנויות של 26 שעות והוספת תקנים למערכת הבריאות הציבורית. בשל המחסור החריף בתקינת הרופאים בפריפריה, שעולה ביתר שאת מקולות הרופאים בשטח, הוחלט להקים ועדה ייחודית לנושא הרפואה הציבורית בפריפריה. כרופא בתת התמחות בבית חולים פריפרי, מוניתי לעמוד בראשה. שבועיים לתוך התחקיר במסגרת זאת, נגלתה בפני מדיניות מתמשכת של הזנחה ואפליה מודעת ומכוונת של בתי החולים בפריפריה.

הפריפריה הישראלית אינה שוליים דמוגרפיים במציאות הישראלית, גם לא ברפואה - היא חוצה את הארץ מהצפון ועוברת בבבתי החולים רבקה זיו בצפת, פוריה, נהריה, העמק, ומגיעה עד לדרום שבו מצויים בתי החולים ברזילי, סורוקה ויוספטל. בתי החולים בפריפריה מעניקים שירותי רפואה ל–2.4 מיליון תושבים, המתגוררים על פני 85% משטח המדינה - ואלו סובלים מתקצוב נמוך שאינו הולם את צורכי האוכלוסייה.

ב–2011, במסגרת הסכם הרופאים שנחתם בין שר האוצר דאז, יובל שטייניץ לד"ר ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, סוכם כי יוקצה כסף ייעודי להוספת תקנים ועידוד מעבר של רופאים על ידי מענקי פריפריה ייחודיים — תקציב שהיה אמור להספיק לעשור. בפועל, לא מיפה אף גורם מקצועי את חלוקת העומסים בין בתי החולים ולא את פריסת התקציב, כך שבתוך שנה נגמר התקציב הראשוני למענקים אלו. נוצר מצב שבו רוב הרופאים שנקלטו בפריפריה עם חתימת ההסכם, סיימו במהלך החמש שנים האחרונות את ההתמחות, ושוב המערכת הפריפרית מוצאת עצמה אל מול שוקת שבורה: האוכלוסייה גדלה באופן טבעי ואיתה העומסים — ותקציב אין.

המצב ההולך ומחמיר הביא לפרסום דו"ח ועדת אפק ב–2014 — הוועדה לבחינת הרחבת שירותי הרפואה בדרום. בדו"ח נקבע כי קיימים פערים משמעותיים במדדי הבריאות בין מרכז הארץ לפריפריה, ובעקבותיו פורסמה החלטת ממשלה לחיזוק הרפואה בנגב. ההחלטה כללה יצירת מנגנוני שיתוף פעולה, הגדלת כוח האדם וכן חבילת תמריצים עבור רופאים שיעברו להתגורר בפריפריה. המלצות אלה, על אף הקונצנזוס על נכונותן והנחיצות שביישומן, לא קרמו עור וגידים.

הפער המצער אינו מתבטא רק בלוחות אקסל, אלא בחיי אדם. בפריפריה תוחלת החיים היא עד שמונה שנים פחות מבמרכז, ותמותת תינוקות נפוצה עד פי שניים. הנגישות לשירותי הבריאות בפריפריה נמוכה יותר, עם פחות מחצי מיטות אשפוז לנפש מבמרכז, כשמינית מיטות שיקום לנפש, ותורים ארוכים עד פי חמישה לרפואה יועצת ובדיקות דימות מתקדמות. נגישות פחותה לרפואה משמעותה שיעור גבוה יותר באפן משמעותי של מחלות שניתנות למניעה.

בימים אלה אושר תקציב המדינה לשנים 2017–2018 וכעת, אחרי הזנחה רבת שנים, נוצרה הזדמנות אמיתית לשנות את מצב הרפואה בפריפריה, ובישראל בכלל. לא מדובר בתוספות של מיליארדי שקלים, וברור שמדובר בפתרון מורכב וארוך־טווח של הוספת תקנים וכוח אדם באופן דיפרנציאלי פרוגרסיבי. בריאות היא הבסיס לחיים ומצבה של מערכת הבריאות הציבורית הוא בגדר פיקוח נפש. הפצע המדמם של הפריפריה עשוי להפוך לכשל רב מערכתי אם לא יטופל. המפתח לשינוי נמצא בידיהם של שר הבריאות יעקב ליצמן ושר האוצר משה כחלון.

הכותב הוא רופא ילדים בתת־התמחות ויו"ר ועדת הפריפריה במרשם — ארגון המתמחים לרפואה בישראל

בית החולים סורוקהצילום: אילן אסייג

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker